בילדותי היינו נפגשות בשבתות בחצר הבית של חברתי מירב.
אמא שלה יעל, ואימי היו גם הן חברות. באחת השבתות, שמש חורפית נעימה, תוך אכילת תפוזים עסיסיים, סיפרה יעל את הסיפור ששמרה שנים רבות בליבה מתוך צער, בושה וחרטה.
יעל עלתה בגיל 5 לארץ מתימן עם הוריה ועוד שבעה אחים ואחיות. אימה עבדה בארץ בניקיון בתים, האבא כתב מזוזות, משפחה צנועה שמחה ואוהבת.
באחד מימי החורף, שהיה מן הקשים והקרים, אימה של יעל חלתה מאד. שבועיים שכבה במיטה, הכסף הלך וניגמר ועימו האוכל. בוקר שמשי אחד קמה אמה מהמיטה, בריאה אך חלושה עדיין. משאריות הלחם שנותר הכינה לתשעת הילדים כריכים עם מרגרינה לבית הספר. כשהגיעה ליעל לא נותר לחם.
האם הציעה שיעל תלך לבית הספר, והיא תנסה בינתיים להשיג לחם: "עד השעה 10:00 אגיע אליך לבית הספר עם כריך".
אימא לא מצאה לחם, כסף טרם היה בנמצא ובמקרר נותרה ביצה אחת בלבד.
"אימא הכינה ביצת עין שכל כך אהבתי, ובדיוק בשעה 10:00 נכנסה לכיתה עם המחבת וביצת העין.
"זה אוכל ליעלי" אמרה למורה, הכיתה החלה להתפקע מצחוק, המורה התעשתה, לקחה פרוסה אחת מהכריך שלה, הניחה עליה את חביתת העין והביאה אליי לשולחני".
"המורה הניחה ידה בעדינות על כתפה של אימא וביקשה שבפעם הבאה לא להביא מחבת לכיתה, מרוב בושה טמנתי ראשי בשולחן, רציתי להיות בלתי נראית, שמעתי את צחוקם המגחך של החברים, כל כך כעסתי על אימא, על החברים, לא אכלתי, זרקתי את הביצה בזעם לפח".
"מעולם לא סיפרתי על כך לאימא כדי לא לצערה, שנים התייסרתי על כך שהיא התייגעה ללכת כל הדרך לבית הספר ובידה מחבת עם הביצה האחרונה… ואני זרקתי", עיניה התמלאו בדמעות.
במסגרת שיעורי חברה, כל הורה היה מגיע לשוחח על נושא שבחר, הפצרנו ביעל לספר את סיפורה לתלמידי הכיתה שלנו, יעל נאותה. היא סיפרה את סיפורה הנוגע ללב, את המסירות העוצמתית שנובעת מלב אימה.
ליעל היה מסר חשוב למורים, קולה רעד מהתרגשות וכאב: "בית הספר מתנהל כמו בית מסחר לשיעורים וציונים. ללמד קרוא וכתוב, חשבון והיסטוריה זה חשוב, אך לפני הכול חשוב הרבה יותר ללמד איך להיות בני אדם, ללמד להיות טובים יותר, מתחשבים האחד בשני, ללמד חמלה מהי, לסייע לחלש ולשונה, ללמוד להיות חברים טובים, להפסיק מריבות ותחרותיות שכולם לבסוף ייפגעו ממנה".
בחרתי להביא את סיפורה של יעל דווקא בימים אלה, משום שהמסר שלה עדיין זועק ורלוונטי גם היום, אנו בתחילתו של עידן חדש, עולם שונה, חוסנה של החברה האנושית טמון ביחסים הטובים בין בני האדם, לא להרע, לגרום לאדם שמולך להרגיש טוב. חישבו בעצמכם, כמה טוב להיות טובים.
