אהובים, מתוך לב כואב, מתוך רצון לחסוך לנו פחד וכאב, אני כותב.
אם לא נדאג איש לרעהו, יבואו השונאים מבחוץ לאכול אותנו. כולם רק מחכים שניחלש כדי שיוכלו להתנפל עלינו. עוד מעט גם טראמפ ילך, ואנחנו נישאר לבד מול הזאבים. אם לא נהיה מחוברים זה לזה, עלול לבוא עלינו אסון.
בסיבוב הקורונה הראשון יצאנו גדולים, ומאז רק הידרדרנו. כל אחד רצה לעשות מה שבא לו, וכללי הזהירות בקושי נשמרו. הגאווה הישראלית עיוורה את עינינו, יהיה בסדר חשבנו, כמו שתמיד אומרים.
ועוד הגדלנו לעשות: כל אחד נכנס בשני ביתר ארסיות, וכל המוסיף במשחקי האגו מרגיש על הגל. אי אפשר להתמודד עם כזו מכה, כשכל אחד חושב רק על האינטרס שלו, ויהי מה.
לא בסדר ולא יהיה. החיים דורשים שנתבגר, שנתחבר, שנתחשב, שנתקרב. לא פיזית, אלא לבבית. שנרגיש אחראים לשמור שמאיתנו לא יעבור שום וירוס לאחרים, אפילו בטעות. שגם אם אנחנו לא מרגישים חולים, עדיין נשמור על כללי הזהירות, לא בשבילנו, אלא בשביל הבריאות של האחרים.
הקורונה זו לא מחלה, זו תוכנה לשדרוג יחסים. היא יכולה להביא אותנו לרמה אחרת של קשרים, אם נלמד מה זה אומר להיות מחוברים. אבל אם נפגר בלימודים, נצטרך להשלים את החומר, ובכל זאת לעמוד ביעדים.
אפשר להגיע לאפס חולים. זה תלוי רק בשינוי היחס לזולת. ההרגשה שאני אחראי לשמור שכולם יהיו בריאים, תנקה את האוויר מכל הווירוסים וכל החולאים. תבנה לנו חברה בריאה, טובה, עם הדדיות והתחשבות. כל ישראל חברים זו נוסחת הקיום היחידה שאפשרית במציאות הנוכחית.
מרגש לראות התארגנויות לתרום את המענקים לאנשים שבאמת זקוקים, אבל זה לבד לא יספיק. אם רצוננו לחולל פה שינוי תהומי, חובה לצאת לקמפיין ההסברה של החיים. קמפיין שכמו יושיב את כולנו על ספסל על הלימודים. שיסביר שהטבע דוחף אותנו להיות מקושרים, כמו איברים בגוף, כמו להקת ציפורים. כי הטבע כולו גלובלי ומחובר, ורק האדם שובר כל דבר.
תרגיל ראשון, מעשי: בואו נחשוב כולנו, איך להישמר מלהזיק האחד לשני. נשמור מרחק, נשים מסכה, לא נתקהל, מתוך הכוונה שלא לפגוע חס ושלום באחרים. נתאמץ בזה יחד, ובטוח נראה שינוי חיובי.
חיבוק מרחוק!
