אם אנחנו לא מרוצים מהמצב במדינה, אם אנחנו לא יודעים איך נגמור את החודש הבא, אם אנחנו פוחדים שהילדים יסתובבו לבד בפארק או בגינה, סימן שצריך לפרמט את החברה. לרתום את כל מה שיש בידינו, התרבות, התקשורת, החינוך, ההשכלה, הטלוויזיה, האינטרנט, העיתונות הכתובה, את כל מה שפיתחנו עד היום ככלים מעצבי תודעה – ולבצע ביחד תפנית חדה.
מעולם שבו אדם רואה רק את עצמו לעולם שבו אנשים מתחשבים זה בזה. מעולם שבו אין כבר כוח לשים מסכה או לשמוע על עוד מגבלה, לעולם שבו נזהרים מלהעביר בטעות לאחרים משהו רע, וכדי להבטיח את שלום הזולת מוכנים לתת משהו מעצמנו. כמו שהיינו רוצה שישמרו האחרים על בריאותם של הילדים שלנו.
מתי נגיע למציאות כזו נפלאה? כדי לא להשאיר נתיב בריחה, הטבע שם לנו מלכודת קורונה. הוא קשר אותנו יחד, בשרשראות הדבקה. כל רגע אתה שומע על עוד מישהו שחלה, או היה בקרבת חולה מאומת וחייב בידוד. מקושרים אנחנו, בטוב וברע. בעיקר ברע בתקופה האחרונה.
חיסון יפתור לנו את הבעיה? תלוי איך מגדירים אותה, בצורה רחבה או צרה. הרי גם לפני בוא הקורונה לא הכול היה פה דבש. ישראל כמעט קרסה ממלחמות אחים שעכשיו רק העבירו מהלך, וגם העולם לא היה שרוי בשלווה גדולה. מלחמות סחר, מלחמות סייבר ואיומי גרעין הפכו לדבר בשגרה, שלא לדבר על סכנות קיומיות שהבאנו על עצמנו עקב הרס הסביבה האקולוגית. התרגלנו לחיים במצב מלחמה, והתרכזנו בפיתוח מנגנוני הגנה. גם בבית, גם בעבודה.
ופתאום באה הקורונה והורידה על כולנו מכה. כמה זמן עוד יחלקו דמי אבטלה? וכמה מענקים תוכל לתת המדינה? חלוקת כסף לאזרחים ללא שום תמורה לא תקדם את החברה. מה שכן יכול לעזור הוא הגדרת תהליך חינוכי-כלל חברתי, שיטפל בבת אחת בשתי הבעיות הגדולות של התקופה, התעסוקה והפרנסה.
עלינו להקים מסלולי הכשרה, שישלבו בין לימודים לעבודה, ימלאו את יומו של האדם מבוקר ועד ערב ויקנו לו מלגת קיום סבירה. חצי יום האדם ילמד, וחצי יום יעבוד במשהו שחיוני למדינה. הלימודים יעסקו בחקר התהליך האבולוציוני שעוברת בימים אלה האנושות, ממערכת שבה כל אחד נבדל מהאחרים, למערכת שבה כולם מקושרים ולכן זה על זה אחראים. מטרת הלימוד תהיה לפתח באדם ראייה רחבה ויכולת להתקרב לאחרים, עד לרמה של חיבור מלב אל לב.
האזרחים שישתתפו בתכנית כזו יזרימו אל החברה כולה כוח חיובי של הדדיות, התחשבות וקירבה. בהדרגה, האוויר במדינה יתנקה מאנרגיה שלילית, ויתמלא ברוח של חיבור ושל תקווה. כתוצאה מכך שנהיה מחוברים יותר, יבואו לנו רעיונות חדשים איך להתמודד ביתר הצלחה עם כל אתגר ובעיה. כמו במשפחה, שיושבים ביחד ומטכסים עצה.
וכשנרגיש קרובים יותר, פתאום נגלה שכל הסיפור הזה נפל עלינו מלכתחילה, רק כדי להעביר אותנו מהעולם המנוכר לעולם המחובר. כי כמו שכל הטבע מקושר וחלקיו מתפקדים כמנגנון אחד מושלם, כך צריכים לבחור להיות גם אנחנו, בני האדם.
ס;אז יש תקווה, חברים וחברות, ויש הרבה מה לעשות. תנועה משותפת בכיוון של דאגה לזולת, וכבר נרגיש איך העולם מתהפך ונראה חדש, איך כל הטבע מאיר לנו פנים, מחייך אלינו ממש!
