בימים אלה כל יציאה מהבית לקניות כרוכה בהכנות, שני זוגות כפפות, מסכה וכמובן האלכוג'ל. הגעתי לרכב שלי, ולפתע הרגשתי נגיעה על הכתף שלי, כמעט צרחתי מבעתה, "מי נוגע בימים אלו?". הסתובבתי, היתה זאת שכנתי, אישה מבוגרת, היא שאלה אותי מבעד למסכה: "אוכל לנסוע איתך לקניות?".
בשנייה הראשונה עברה בי מחשבה של היסוס ופחד. אך שמעתי את עצמי אומרת לה: "כן, בוודאי". נסענו לסופר הסמוך ובשלווה ערכנו יחד קניות. בדרך חזרה סיפרה לי שיש לה שני בנים, האחד מהנדס והשני מורה. בימים רגילים כמעט ואינם מגיעים לבקר, תמיד טוענים שהם עסוקים מאוד. מתקשרים פעם בשבוע או פעם בשבועיים, וגם כשהיא מתקשרת אליהם הם תמיד חסרי סבלנות וזמן. ואז צחקה צחוק מריר מבעד למסכה ואמרה: "את רואה? הכל לטובה, אמנם ימי סגר, אבל אני מורגלת לאדישות שלהם, אין לי למי להתגעגע".
כשנפרדנו לשלום אמרה בהתרגשות: "תודה לך, נתת לי הרגשה של משפחה, פתאום היה לי עם מי ללכת, עם מי לשוחח", והפריחה נשיקה וירטואלית באוויר. חשבתי לעצמי איזה ימים ומצבים מוציאה הקורונה מאיתנו בימים אלה – רצון להתחבר, ולסייע.
.