הקורונה באה לספר לנו מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. היא באה להמחיש לנו בנימי נפשנו וגופינו העדינים ביותר, את העובדה שכולנו מחוברים זה לזה באופן קריטי, ומשפיעים זה על חייו של זה ברמות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס. הקורונה באה לקרוע מעל התודעה שלנו את התחושה השקרית שנוח לנו להתעטף בה, שכל אחד מאיתנו הוא ישות נפרדת, עצמאית, שאינה תלויה ואינה חייבת דבר לאיש. הקורונה באה לזרז אותנו להגיע למצב שבו נכיר בחוקי הטבע האינטגרליים, שמתייחסים לכל בני האדם ולכל דרגות הטבע כמערכת אחד סגורה, כמו גוף אחד שבריאותו או חלילה, חולשתו, תלויה ביחס של כל אחד מאיתנו לכל האיברים האחרים.
הקורונה מספרת לנו את מה שחכמת הקבלה אומרת כבר 3,000 שנים: הגיעה השעה ללמוד לחיות ביחד כאיש אחד בלב אחד. ואם לא תעשו את זה מרצון, זה יהיה בכפייה.
וכעת כל אחד מאיתנו סגור לא רק בד' אמותיו, אלא בכלא הלא-נודע, איש לא יודע מתי תעבור מעלינו המכה העולמית הזו, ומכורח הנסיבות "התפנה" לנו זמן כדי לאפשר למסר של הקורונה לחלחל לחדרי הלב, לרכך אותנו קצת מבפנים, לשנות את דפוסי החשיבה האגואיסטים הישנים, לתת לתחושה הזאת של שותפות הגורל לשטוף את כל חושינו. וכך בלית ברירה, להתמסר אפילו מעט להרגשה שאנחנו לא באמת נפרדים, ואולי הקורונה צודקת, הגיעה הזמן להתחיל לחיות מתוך תחושת אחדות מעל כל ההבדלים. אולי אז נטעם מהו הטעם האמיתי בחיים שאינם מלאכותיים.
