הוא נכנס הביתה, מותש מיום עבודה מלא תלאות ובעיות, תקלות שאין לו מושג כרגע איך לפתור. כל רצונו קצת שקט, רוגע, חיוך מהמשפחה האהובה שלו, מאישתו שדואגת כל כך לכל ענייני הבית והילדים, מהילדים המתוקים שממלאים את ליבו באחריות ודאגה לעתידם, ארוחה טובה שהכינה אישתו הבשלנית וסוף סוף קצת מנוחה.
בעודו עובר את מפתן דלת הבית, מייד מקבל הודעה דחופה מהבוס. שומע את אישתו ממלמלת בקוצר רוח, כשקולה הולך ומתחזק עם כל מילה: "אתה כל הזמן בסלולרי. עוד לא נכנסת הביתה, אתה לא אומר שלום, לא לי, לא לילדים. שמת לב שאתה אף פעם לא מסתכל עליי? אתה לא רואה שאני כאן, שהילדים כאן? אני מדברת אליך!"
הוא שותק, מנסה להבליג, עוד פעם יספר לה על העבודה הקשה? באמת שכח להתקשר אליה היום לשאול לשלומה, לא הייתה לו שנייה לנשום. אבל הכעס בו גואה, היא הרי יודעת כמה קשה לו. הוא ממשיך לשתוק, עונה לבוס בהודעת ווטסאפ ארוכה. ושוב אישתו גוערת בו כאילו היה אחד הילדים: "אתה כבר חצי שעה בבית ולא הוצאת אף מילה עדיין. העיקר שרצת ישר למקרר במקום לגשת קודם כל אליי, להגיד לי שלום ולחבק אותי".
הוא כבר לא מתאפק ועונה: "גם את כל הזמן בסלולרי, ויכולת גם את לבוא כשנכנסתי ולחבק אותי במקום להיות עם הראש בנייד כל הזמן, כמו שהיית עושה כשרק הכרנו״. לשנייה היא שותקת ועונה בטון קצת פחות צעקני: "הייתי בזום עם העבודה, לא יכולתי", ושוב קולה מתחיל לזנק, "וזה לא אותו דבר, אני כאן עובדת מהבית ומשרתת את כולכם. כשאתה נכנס הביתה, רק אני אמורה להיות קיימת בשבילך. קודם כל עליך להתייחס אליי ואל הילדים, כל השאר לא חשוב".
גם קולו מתחיל לעלות, ושניהם שוכחים את הילדים שמביטים בהם בעצב, "הבוס שלח לי הודעה דחופה, את לא יודעת איזה יום עבר עליי ואת גם לא מתעניינת. את חושבת רק על עצמך, כמו תמיד". "ולך תמיד יש משהו בעבודה, וזה באמת לא מעניין אותי, אני לפני הכול!".
סיטואציות כאלה ואחרות מוכרות לרובנו מחיי הזוגיות, אבל בתקופה זו של הקורונה, כשאנחנו נמצאים הרבה יותר זמן בבית, כל אחד מוצא את עצמו במצב חדש של התמודדות. קודם כל התמודדות פנימית, סוג של אי ודאות לגבי העתיד, התמודדות עם שינוי באורח החיים. אבל מעבר לשינויים בהרגלים שלנו, הזמן המיוחד הזה מביא איתו גם איזושהי הרגשה פנימית חדשה שבתוכה טמונה השאלה: "בשביל מה אני חי?"
נכון, יש לי משפחה ואני בזוגיות, אבל כל אלה איכשהו סיפקו אותי במידה כזו או אחרת. יכולתי לחיות עם זה, לזרום הלאה בחיים ולא היו לי שאלות על כך. אבל עכשיו אני פחות יוצא/ת מהבית, הילדים לא יכולים לצאת לקייטנות או ללכת לבית הספר. ההנאות שהיו ממלאות אותנו בחוץ, מחוץ למסגרת המשפחה, בעבודה, בחוגים, עם חברים, במכוני הכושר וכן הלאה, כל זה הולך ונעלם. הייתה לכולנו אפשרות להתמלא בכוחות מחודשים ולחזור הביתה עם מקום בלב לדברים נוספים, לגירויים חדשים, לסיטואציות מתחדשות במשפחה שלנו.
מצאנו בדרך כלל את האנרגיות להסתדר או איכשהו להעביר הלאה דברים שאולי היה לנו קשה איתם או שלא כל כך תאמו לאופי שלנו. המשקל שלהם או הריכוז שלהם בחיים שלנו היה מהול בדברים רבים אחרים שעשינו. בהתאמה, ההתנהגות והמצבים של הילדים, של בן או בת הזוג, תפסו רק חלק מסוים בתוך מכלול החיים.
כעת כל אחד מבני המשפחה מוצא את עצמו קודם כל יותר עם עצמו. הוא פתאום צריך למצוא לעצמו מילויים חדשים והנאות חדשות בתוך הבית. הילדים צריכים למצוא לעצמם תעסוקה. נכון שיש סלולרי ויש מחשבים, אבל הם נמצאים בחרדה שלרגע לא יהיה להם משעמם. ואם אחד מבני הזוג עובד מהבית, התמונה שבה כל אחד שקוע בעצמו הפכה לבולטת יותר, וכל אחד מרגיש שהוא מקבל פחות תשומת לב ממה שהיה רוצה לקבל. הציפייה הזו מתעצמת בעיקר בין בני הזוג.
פעם לדוגמה, ציפית שהוא ידאג לסדר את הצד שלו בארון הבגדים או מינימום שידאג שהחולצות שלו יהיו מגוהצות. הוא, לעומת זאת, ציפה שכל זה יסתדר "מעצמו", כלומר שאישתו תדאג שכל החולצות שלו יהיו מגוהצות ומסודרות וכן הלאה. ציפיות כאלה ועוד ציפיות רבות אחרות נגוזו והתקווה אבדה. ברגע שמאבדים תקווה נמצאים בסוג של משבר, חוסר סיפוק מתמשך שהיציאה ממנו מורגשת כבלתי אפשרית.
כלומר, בתקופה זו כל הדברים הקטנים שיכולנו להתעלם מהם בעבר או לוותר עליהם, קיבלו עוצמה חדשה וממוקדת. הם תמיד היו שם, אבל הם קיבלו עכשיו עוצמות כאלה שלא נותנות לנו מנוח. אם מנסים להמשיך כמו שהיה לפני כן, זה פשוט לא ילך. צומח בין בני הזוג מעין הר שהולך וגדל, ואי אפשר למחוק אותו ולהתעלם ממנו. אבל אולי אפשר לטפס עליו ביחד ולראות ממנו משהו חדש שלא ראינו קודם.
ההר הזה הוא אמיתי, אין צורך להתכחש לו, אבל הכי חשוב, וזה "האור בקצה המנהרה" דווקא, שזה הדדי. יש פה משהו שקורה בין שני בני הזוג. כל אחד מהם עובר איזשהו שינוי פנימי, ויש לו ציפייה מבן הזוג שיעזור לו לפתור את הבעיות שלו. הרי מבני הזוג שלנו יש לנו את הציפיות הגדולות ביותר. כאשר זה לא קורה אנחנו מתאכזבים, ועולות בנו מחשבות כמו: "בשביל מה התחתנתי, מה יוצא לי מזה?".
השלב הראשון זו הכרה משותפת במצב שבו אנו נמצאים. לא מדובר באי הצלחה אישית או שמישהו גרם לזה מחוסר תשומת לב, מתוך דאגה לעצמו בלבד. ההבנה צריכה להיות שאנחנו נכנסים יחד לתהליך משותף, ולכן אנחנו שמחים על כך ועושים זאת מתוך מודעות ושיתוף. אנחנו עושים כל מאמץ ליהנות מההכרה המשותפת, כמו למשל זו שזיהינו שגדל בינינו הר, כי גילינו זאת ביחד.
עכשיו ננסה לא להתנגד להר או לדחוף אותו, לא נגייס צי של טרקטורים כדי ליישר את השטח, אלא נביט זה בזו, נרגיש אחד את השנייה, אבל לא דרך ההר הזה. באופן מעשי ובלשון פשוטה, ההכרה הזו בהר שבינינו מאפשרת לנו לראות את הדרך לטפס עליו ביחד, במקום להיכנס בו.
השלב השני זה ללמוד יחד על מה שקורה בינינו, כשלמעשה זה לא רק בינינו. זה חלק מתהליך כולל של שינוי בכל מערכות החיים, חלק מהתפתחות אנושית גדולה שכרגע כך אנחנו. כל זוג בדרכו, והתמודדות נכונה של זוג אחד אפילו, משפיעה בצורה חיובית על החברה כולה. זו כבר סיבה מספיק טובה, להתחיל לעבוד על הזוגיות שלנו באהבה.
