לפני מספר חודשים יצאתי מבית החולים לאחר אשפוז ממושך, הייתי אז מלא בתובנות על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו מעתה ואילך. ככה זה אחרי שנותנים לאדם הפסקה מהמרוץ המטורף של החיים, הוא מתחיל לחשוב מה באמת חשוב לו. העניין הוא שתוך זמן קצר אחרי שחוזרים לשגרה, כל אותן מחשבות והבטחות מתפוגגות ולא נותר מהן זכר ממשי.
הדבר דומה לזמן מלחמה, אז הישראלי היפה והטוב מתגלה, ואנחנו שומעים על מחוות של ערבות הדדית שלא היו בשגרה, אבל כמעט תמיד, מיד לאחר שעובר מצב החירום, חוזרים לאותה מלחמת קיום בינינו ואף גרוע מכך.
לכן, כל מי ששואל את עצמו איך לפני וירוס הקורונה חיינו בלחץ ובטירוף, וכיצד לא נחזור להיות עבדים מודרניים, אני מציע לבחון מה באמת יכול לגרום למשאלה הזאת להתממש. האם די בהבטחות יפות לעצמנו?
אם נסתכל על הסיבה שבגללה מלכתחילה היינו במירוץ החיים, נגלה שהלך הרוח הכללי משפיע עלינו, כך כולם עשו, לכן גם אנחנו נשאבנו בלית ברירה למשחק. ועכשיו? אנחנו בבית, עם הילדים ובני הזוג, ויש לנו יותר פנאי לעצמנו, וגם זה לא בזכותנו, אלא המצב הכללי מחייב אותנו להאט את קצב החיים.
לכן, אם אנחנו לא רוצים לחזור לשיגעון הקודם, לא יעזור לנו לספר לעצמנו ש"מה פתאום, אנחנו לעולם לא חוזרים לטירוף של פעם, אנחנו יותר חזקים מתכתיבי הסביבה". ההבטחות הללו טובות כל עוד אנחנו עדיין נמצאים תחת השפעת הלך הרוח הנוכחי. אבל מי שבאמת רוצה שינוי, צריך לבנות סביבה שתחשיב את הערכים שהוא מעוניין להיות מושפע מהם.
הנה תרגיל מעשי: בואו נכין רשימה של מה שחשוב לנו במצב הנוכחי ושאיתם אנחנו רוצים להמשיך גם כשמצב החירום יחלוף. פנאי למשפחה? טיפוח היחסים עם בן או בת הזוג? זמן להורים ולקרובים? אורח חיים בריא? זה הזמן לחשוב מה אנו באמת רוצים ומה המטרה שלנו בחיים, והסביבה שנבחר בה תספק לנו את החשיבות לערכים האלו.
לפיכך עלינו להקיף את עצמנו בחברים, ספרים ומורים שאיתם נוכל לדבר, שלהם נקשיב ומהם נתרשם ממה שחשוב לנו בחיים. הבטחות שישארו ב-ד' אמותינו כמעט ולא יתממשו, אלא דרך השפעה של סביבה טובה עלינו, נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לעצמנו, לילדינו ובכלל לעולם.
