אני חולה במחלה אוטואימונית שנקראת "קוליטיס", שבה הגוף תוקף את המעי הגס. אני נוטל תרופות מידי יום ואשתייך לאוכלוסיית הסיכון הגבוה אם אחלה בקורונה.
הגוף שלי למעשה "מתבלבל" ותוקף את עצמו כל הזמן, מגייס את כל מערכות ההגנה החזקות ביותר העומדות לרשותו, ויוצא למלחמה נגד האיברים החיוניים לחייו ולהישרדותו, כמו הכליות, הלב ובמקרה שלי – המעיים.
גם אני "מתבלבל" בדיוק כמו הגוף שלי, ומגייס את כל כוחותיי כדי לשרוד ואף על חשבון כולם. מוכן שלאחרים לא יהיה, ולי כן. למשל, מחשבותיי על כך שהזולת הוא זר, אויב תוקפן ומאיים שהייתי מעדיף שפשוט ייעלם.
ניסיתי לחפש את הסיבה לכך, אבל בכנות לא ממש מצאתי.
מה גורם לי להתבלבל עד כדי כך שאני לא מזהה את המסתתר מאחורי המעטפת החיצונית של הסובבים אותי, הנדמים לי כזרים? מה גורם לי לשכוח שה"זרים" האלה הם בעצם חלק ממני, מהעם שלי, ממשפחתי, מגופי?
מה יכול להחזיר לנו את ההרגשה שכמו במשפחה יכולים להיות בינינו חילוקי דעות, ויכוחים ומחלוקות, אבל כולנו יחד ולעולם לא נרצה להתנתק? שדווקא השוני בינינו הוא מקור היופי שלנו, היכולת שלנו להתחבר כגוף אחד מעל כל קושי? הרי זה סוד הכוח שלנו.
התשובה עלתה לנגד עיניי אל מול המציאות העכשווית – הווירוס. הווירוס יבלע את כל התאים החולים כך שיווצרו במקומם תאים בריאים שירכיבו גוף חדש, עולם חדש, חברה עם ערכים מחודשים, כלכלה משופרת, מערכות יחסים המבוססות על טובת הכלל. עלינו רק לרצות זאת, ובכוח רצוננו המשותף נגרום לכך לקרות.
כולנו עוטים מעין קליפה חיצונית שאם נקלף אותה נגלה שאנחנו גוף אחד שלם ובריא. בכוחנו להחיות את הגוף המשותף יחד ולהיות דוגמה מעשית לעולם כולו שאפשר בהחלט להתאחד.
לבד לא אוכל להתרפא מהקוליטיס, רק בכוח רצון משותף של כולנו לחיים חדשים.
