הלב פועם בחוזקה, תחושת מחנק, לחץ בחזה, פעם בימין ופעם בשמאל. לא יודע מה זה בדיוק. מרגיש ככה בעיקר לפני השינה, לפעמים גם באמצע היום. מאיפה זה מגיע ומה הסיבה? אני שוכב על הגב, מנסה להירגע ולהסדיר את הנשימה. מה, גם אני התחלתי לסבול מחרדות? זה בגלל הקורונה?
למעשה, אי הוודאות הייתה תמיד חלק מחיינו, אבל יכולנו להתבונן על ההורים שלנו ולקחת מהם דוגמה. הייתה לנו תחושה שאנחנו יודעים מה מחכה לנו, היה לנו זמן להיות אופטימיים. חשבנו שנדע מה לעשות כשיגיע זמננו וש"לנו זה לא יקרה", שיהיה בסדר.
אנחנו נושאים עינינו לממשלה, אולי ממנה יגיע איזה פיתרון? לא, אנחנו מתבדים די מהר. אולי מארגון הבריאות העולמי, או שאולי מאיזו מדינה מפותחת יגיע פתרון מדעי, חיסון שבקרוב ימגר את המגפה? כלום. אין למה לצפות, אין ממי לדרוש. השכל שלנו, מפותח ככל שיהיה, לא מביא לנו מזור, אולי כי הבעיה היא לא בראש.
אז איפה עוד לא חיפשנו, לאן טרם הבטנו? פנימה, לתוך עצמנו. הנגיף הוא אומנם ביולוגי, אבל מה שמתחולל בתוך כל אחד מאיתנו הוא פנימי מאוד, ועלינו לתת את הדעת דווקא עליו. מה בתוכנו גורם לנו להרגיש כך? למה אני מרגיש ריקנות יותר מבעבר? מדוע אפילו היחס שלי כלפי אנשים שקרובים אליי השתנה? פתאום אני צריך לחיות עם בני משפחתי תוך כדי מאמץ רב, ממש כמו המאמץ שזכור לי מהיכרות עם אנשים חדשים במקום העבודה או בטירונות הצבאית.
המצב החדש הוביל אותי למקום שבו אני נאלץ להיות בקשר הרבה יותר קרוב עם הסובבים אותי ואפילו עם עצמי. נדרש ממני לגלות יותר מודעות להתנהגותי כלפי האחרים, אבל לדאבוני גיליתי שאיני יכול להשתנות. המצב החדש ממשיך, אבל מערכות היחסים לא נעשות טובות יותר. קשה לסבול אחד את השני במשפחה, בזוגיות, בעבודה. אבל דווקא בשיא חוסר הנעימות הזה, בשיא החרדה והתסכול, נגלה לי שכל הרגשות האלה הם חיוביים. חייתי כל הזמן בתפיסה שעליי לנסות שהכול יתנהל על הצד הטוב ביותר, והנה זה לא הולך. להיפך, דברים שליליים עולים וצפים.
מתוך המחקר שלי על טבע האדם ותפיסת המציאות במשך יותר מעשרים שנה, מתוך חכמת הקבלה, המדעים המדויקים ועבודת הדוקטורט שלי בחינוך, אני מבין שהתהליך הזה או הרגשות האלה הם הכרחיים ואף רצויים כדי לעבור למדרגת ההתפתחות הבאה שלי. דרגה שאמורה להביא אותי להתקשרות חדשה, עמוקה יותר, פנימית יותר, רגשית יותר עם כל הסובב אותי. הראיה לכך היא כתיבת שורות אלה שבהן אני משתף אתכם ורוצה קודם כל להזדהות עם כל מי שחווה את המצבים האלה בצל הקורונה.
כך נראית תנועה קדימה ליעד חדש. מה שהיה עד עכשיו, גם בראשית הדרך, ונראה לי קסום, יפה וחיובי, נראה לי כעת בלתי נסבל. ואני לא צריך לשקר לעצמי, כי זה נכון, זה מדויק בתוך תהליך ההתפתחות לזהות חדשה, למערכת קשרים חדשה, למודעות חדשה שהחיים והעולם הם לא מה שחשבתי עד כה. ואנחנו עומדים לגלות זאת רגשית. נגיע להבנות חדשות, להסתכלות חדשה מעבר לתמונה שנראית לנו כרגע בזווית הראייה הישנה שלנו, שהולכת ומשתנה מבלי שנרגיש.
בתוך כך משתנים גם הרצונות שלנו, מחפשים תכלית חדשה בחיים, הפוכה ושונה מכל מה שיכולנו לדמיין לעצמנו. יכול להיות שאצטרך להחליף מקצוע, מקום עבודה, אבל זה לא מרתיע אותי, כל עוד אני יודע לאן כל זה מוביל אותי, לשינוי עצמי בלתי פוסק. עם זאת, לבד איני מסוגל, אני תלוי לחלוטין במציאת שותפים לדרך. דרך חווייתית ורגשית מאוד, שפותחת קשרים חדשים, ערוצים חדשים וגם פורמת את הקשרים שהפריעו. לפנינו לימוד מחדש של מערכות הקשרים חדשות שנבנות בפנינו, מערכות יחסים שמשתנות לטובה.
הדיאלוג המעגלי – ד"ר בנציון גירץ
כתיבת הודעה:
