עוד כמה זמן זה ימשך? שבוע? חודש? שנה? רבים מאיתנו חיים בימים אלה רק מתוך ציפייה שהכול כבר יגמר ונחזור מהר למה שהיה. זו אולי החשיבה הכי מתבקשת על פי טבע האדם, אבל לא בטוח שזו הגישה הכי אפקטיבית עבורנו. וייתכן שאם נדבוק בה נפספס את זמן ההכנה שעומד בפנינו לקראת השינוי הגדול שבדרך.
רובנו אומנם לא אוהבים שינויים, אבל הפעם נראה שאיש לא שואל לדעתנו. הטבע החליט והטבע מבצע. יותר מסביר להניח, שאפקט בקנה מידה עולמי שכזה לא יכול להימחק כלא היה. לא מדובר בעוד משבר פיננסי בארה"ב, ציקלון בהודו או שריפת האמזונס בברזיל. זו מכה שמורגשת בכולנו במידה זו או אחרת, ומתרחשת בו-זמנית בכל מקום עד הפינות הנידחות ביותר בעולם. לכן עלינו להיערך לבאות לא רק מבחינה תברואתית וכלכלית, אלא גם ברמה הרגשית והשכלית. מוטב יהיה אם במקום להתבצר בין ארבע אמות החרדה שלנו, נשכיל להיפתח לתמורות שהאנושות מתחילה לעבור.
בעולם שאחרי הקורונה אנחנו כבר לא נהיה אותם אנשים. היחס שלנו לעולם יהיה ממקום אחר, מנוסה, חכם ואולי צנוע יותר. עסקים רבים לא ישרדו את המשבר, ואחרים ישנו לחלוטין את אופי התנהלותם. עסקים שאין בהם הכרחיות ממשית יעלמו, ותפיסת העולם שלנו תהיה הרבה יותר פחות בזבזנית וראוותנית.
יתכן שנרגיש שאין לנו צורך בכל ערימות החפצים שהתרגלנו לקנות ולזרוק כלאחר יד. יתכן שנחוש בצורה חדה יותר שהם לעולם לא יביאו לנו האושר המיוחל. יתכן ונתחיל לחפש אותו במקום אחר, אנושי יותר. בקשרים שבינינו ואולי אפילו בגילוי המשמעות האמיתית של חיינו.
שוק העבודה יעדיף לעשות פעולת מנע מפני מכות טבע נוספות, שעליהן מתריעים כבר מדענים, ולבסס את עיקר כוח העבודה שלו על רובוטיקה. מה שיאפשר לאנושות להוריד את הרגל מדוושת הגז של מירוץ העכברים המודרני, לעבוד פחות, לחיות יותר טוב, יותר בריא, יותר רגוע, יותר קרוב למשפחה. ובזמן שנותר נוכל ללמוד הרבה יותר על העולם שבו אנחנו חיים, על הטבע האינטגרלי שעד היום ניסינו ללכת נגדו, לכופף אותו, להכניע את אוצרותיו למילוי צרכינו הקטנים והארעיים. אבל בווירוס בלתי נראה אחד, הוא הראה לנו מהר מאד ידו של מי על העליונה.
בעולם החדש יכול להיות שנתחיל לקבל את התפיסה, שכדי להיות מאושרים, אנחנו פשוט מוכרחים ללמוד לחיות מתוך השלמה הדדית, בינינו לבין הטבע, ובין אדם לאדם בדרגה האנושית. בעולם החדש נגלה שהאושר טמון רק ביחס שלנו לדברים הקטנים והגדולים.
