השנה הבאה עלינו לטובה מתחילה עם הרבה מדי שאלות, ומעט מדי תשובות. השאלה הבוערת בתוך כל הקורונה-כאוס הזה, היא שאלת הזהות, מי מסתתר מאחורי המסכה שלי? והצילו, איך יוצאים מהבידוד הרגשי, והופכים לוויראליים במובן הטוב של המילה? שלי פרץ בטוחה שלמרות הכול, יש לנו הרבה לאן לגדול, אם נביט במצב נכון.
לא בטוחה אם זיהיתם, אבל הקורונה משפיעה עמוקות על הזהות שלנו. לא רק בגלל שכולם פתאום נראים כמו שודדי ים תחת המסכה ומשקפי השמש. פשוט בגלל, שאם עד לא מזמן יכולנו להגדיר את עצמנו על פי סטנדרטים משעממים למדי כמו עבודה, רמת שכר, מקומות בילוי אהובים, אופנה שאנחנו נהנים ללבוש, שיחות קלילות ליד מכונת הקפה, עכשיו עבור רבים מאיתנו העולם תחת ההגבלות התכווץ לקירות החדר שהמרנו למשרד. וזה במידה ויש לנו עבודה.
מהנחייה חדשה להנחייה נושנה, רבים מאיתנו נאלצים לשכוח כמעט מה זה לבוא במגע עם אנשים שאנחנו מקבלים מהם פידבק על מי אנחנו, אנשים שמייצרים עבורנו קנה מידה רלוונטיים ותחרותיים. ובעוד אלה מטשטשים, משהו בזהות הברורה מאליו שהיתה לנו הולך ומתערפל בתוך עננת הלחות הרובצת עלינו.
נכון, עד לא מזמן קמנו בבוקר מתוך חובה להניע את גלגלי השגרה, אבל בעיקר מתוך שאיפה לממש איזה חלום, שלא הספקנו להוציא לפועל, מתוקף עוד פסגה שנראה שכולם כבשו חוץ מאיתנו, אבל אז נחת עלינו משמיים כדור פונפוני בשם "קורונה" ושם מקל בגלגלים של כולנו. פתאום המטרות הבומבסטיות התרוקנו מתוכן, כמו בלון הליום שריחף יותר מדיי זמן באוויר ואיבד צורה, התכווצ'ץ' ונשחק זוהרו.
במילים אחרות, אם חיינו כדי להפגין את ייחודיותנו מעל האחרים, במחי קורונה נעשינו די שווים. אומנם לא בכל המובנים, אבל לפחות בפשטות הזו שנכפתה עלינו והחליפה את הפנטזיה היומרנית להצלחה מסחררת, בשאיפה לסגור את היום בלי לתפוס וירוס בלתי רצוי.
מה ברור בתוך כל הכאוס הזה?
ברור לי שאני בן אדם, שיש לי דופק בינתיים, ושלאור המצב, רצוי שאתייחס יפה לאחרים. למה? כי כולנו תלויים זה בזה, ונדרש מאיתנו לתעל את האפיקים היצירתיים שלנו כדי להמציא דרכים נוספות, להישאר בקשר, אבל יחד עם זאת, לשמור זה על זה בריאים.
מבלי לשים לב החלפנו את הערכים, פתאום התחלנו לבדוק האם האדם שמולי הוא אדם אמין, האם אפשר לסמוך עליו, האם הוא אכפתי שדואג לאחרים, או כזה שמוכן להדביק את כל העולם רק לא לוותר על הנוחות שלו?
במובנים רבים, הזהות שלנו נעשתה עניינית ואמיתית מאי פעם: אנחנו בני אדם פגיעים, שצריכים להתחיל להשקיע דווקא בפן האנושי שלנו, לטפח את הערכים בין אדם לאדם. לא הערך הכספי, לא הערך התזונתי, אלא ערך הטוב. זאת העבודה החדשה שלנו, להיות יותר ערבים זה לשלומו של זה. תנאי הקבלה: לחיות על פני כדור הארץ.
וגם אם לא קיבלנו תכונות נאצלות כל כך מהטבע, כל אחד מאיתנו יכול לשפר את עצמו. איך? קודם כל להביט בכנות בצדדים הפחות יפים שלנו, להודות בהם ולחפש סטנדרט טוב, לקנא בו. אם נרצה, נצליח. אז אפשר לומר, שהשנה החדשה, בין תפוח ודבש לקורונה, שולחת לנו איגרת שמזמינה אותנו לחלום את עצמנו מהתחלה, ולהתמודד עם האתגר הבא: בוא נפגין בפני כולם כמה אנחנו יכולים להיות בני אדם.
