ולדק הוא איש גדול וחזק, גמלוני משהו, עובד בסופר השכונתי; סוחב ארגזים כבדים, מסדר סחורה בזריזות, מנקה את הרצפה המלוכלכת, וגם כשקוראים לו במיקרופון להגיע לפה ולקפוץ לשם הוא אף פעם לא מתלונן. מדבר עברית רצוצה, כבד פה ומגמגם. אני מביטה בו בהשתאות, עובד קשה אבל חיוך רחב פרוש על פניו תמיד. קשה לי לראות כיצד מריצים אותו ממקום למקום, אבל נראה שהוא שמח בחלקו.
לפני כשלושה חודשים, אחר צוהריים שגרתי, הגעתי לסופר וניגשתי לדלפק המעדניה. ולדק עמד שם, מתקשה לבחור נקניק ללחמניה שלו, והמילים נתקעו בפיו. חנה הביטה בו בחוסר סבלנות מאחורי הדלפק: "נו, יא מגמגם, תחליט כבר, אין לי את כל הזמן בשבילך!". הצטמררתי, לא התאפקתי והרמתי קולי אליה: "תקשיבי טוב טוב, גברת חנה, אם עוד פעם אשמע שכך את מדברת אליו, אדאג שיפטרו אותך. ראי הוזהרת!". חנה החלה להכין לולדק כריך גדוש בנקניק ושתיקתה רועמת.
השבוע יצאתי לצעדה ברדיוס של 500 מטר מביתי, מבטי נתקל באישה מבוגרת על כיסא גלגלים שניסתה בשארית כוחותיה לעלות למדרכה, ולפתע התהפכה עם הכיסא. רצתי לעברה, היא הייתה גדולה והכיסא כבד, ידעתי שלא אצליח להרים אותה לבד. הגשתי לה מים, התיישבתי לצידה וניסיתי להרגיע: "אל תדאגי, אשב איתך עד שיעבור מישהו ויעזור".
לפתע הבחנתי במדרכה שממול בולדק צועד בכבדות בעודו גורר את רגליו. למרות המסכה שעל פניו זיהיתי אותו מיד וקראתי לו בשמו. ולדק הפנה מייד את ראשו ורץ לעברנו. בלי מילים הרים את הכיסא, נשא את האישה בעדינות רבה והושיבה על הכיסא.
נשמתי לרווחה ושאלתי את ולדק: "אתה זוכר אותי מהסופר?", ולדק הנהנן, חייך וענה בגמגום משולב במבטא רוסי כבד: "בבבטח זזזוכר, אותו יום אתה צָעַקְתָּ על גברת חנה, היום כבר הִיא מתנהג יפה, הרבה סבלנות, שָׂם הרבה נקניק בלחם". צחקנו, וולדק התעקש לקחת את הגברת לביתה.
המשכתי בדרכי וחשבתי כמה יש ללמוד מהאיש הזה, ולדק, בעל הלב הרחב שתמיד שמח בחלקו, שמוכן בכל רגע לעזור לכל אדם. הגיע הזמן שכולנו נחיה בעולם שבו אנו מגלים חמלה זה לזה.
חייכתי לעצמי, האם חנה הבינה את גודל חרפתה כשצעקה על ולדק, או שרק פחדה שיפטרו אותה? בעצם אולי זה לא משנה, אם היא למדה לנהוג באדיבות ובחמלה אז הצלחנו. ובכלל אם כולנו נדע ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אז הצלחנו ובגדול!
