למדנו לקח?

סטיבי וונדר בשיר של ביל וית'רס ""Lean On Me" שאותו אני הכי אוהב, מסכם בכמה דקות את מה שאני מרגיש.

אני שמח לראות שיש קצת הקלה, באיטיות ובהדרגה מחזירים את החיים שלנו למצב נורמלי.

מצד שני, יש משהו שמפחיד אותי מאוד בזה.

האם למדנו לקח כלשהו או שנחזור לנהל שגרת חיים שהתחילה את כל הווירוס הזה?

אלה התובנות שאני לקחתי מהמצב הזה שנכפה עלינו: להוריד בדחיפות את הרגל מהגז, להרגיע מהסטרס והטירוף ולנצל את הזמן ליותר רגעי איכות עם המשפחה.

ברור שידעתי את כל זה גם קודם, לא מכיר מישהו שלא ידע, אבל, משום מה, המרדף הכללי לא אפשר לנו לעצור. הורגש שאם אתה לא משתתף במרוץ, אתה נשאר מאחור.

החברה התחרותית שלנו הגיעה למצב כל כך קיצוני, שאורח החיים שלנו כבר לא הצליח ללכת בקו אחד עם ההגבלות שהטבע שם בפנינו. למשל, שעות שינה לעומת שעות עבודה, תרבות התחרות והצריכה, זיהום האוויר והבזבוז לעומת המשאבים שהטבע מסוגל לספק. הכל התנהל בחוסר איזון, ולכן הטבע כפה עלינו מצב שלרגע נירגע, ונראה איך כל העולם קשור במערכת אחת וכולם תלויים ומשפיעים זה על זה.

עכשיו ממש ניתן לראות איך היחס שלי כלפי הזולת, כמו במעשים הכי קטנים של שמירה על היגיינה, אני קובע על החיים של כל העולם. אנחנו כמו תאים בגוף אחד, אם אני דואג רק לעצמי, אני הופך להיות תא סרטני שיכול להזיק לבריאות הגוף כולו, כולל לעצמי. אם אני דואג על כללות הגוף אני הופך להיות תא בריא המזרים חיים אל כל הגוף, וכך גם מבריא את עצמו. אם נחזור לאותה שגרת חיים, זה יהיה כמו לקחת גוף שהיה חולה ולהחזירו לאותו מצב של מחלה, במקום לנצל את ההזדמנות הזו לשיקום, להבראה.

התובנה העיקרית שלי והבקשה שאיתה אני יוצא מהמצב הזה – בואו נשתדל לסדר את הקשרים האנושיים ליותר הדדיים ותומכים מאשר תחרותיים. זה גם יעזור לנו קצת להירגע, וגם יסדר את מה שאנחנו גורמים לטבע. לא פשוט, אבל הכרחי.

אם לא נתאמץ בזה, עלול להגיע עוד וירוס, ושוב נצטרך להיסגר בבתים.