האתגר האמיתי בחינוך בעידן הקורונה הוא לא הטכנולוגיה, גם לא הקניית הידע, אלא הכישורים החברתיים. אמנם הרבה נכתב על "דור המסכים" שחווה היעדר אמפתיה עקב ריבוי שעות מסך, אולם מנסיוני, עם הכוונה נכונה אפשר להפוך את הריחוק הפיזי ליתרון שיעמיק עוד יותר את רגשי הקרבה. הדבר דומה לעיוור שבכדי לפצות על היעדר הראייה מפתח את ארבעת חושיו הנוספים. הנה כמה מהתובנות שלי מהמעבר למרחב הוירטואלי, עם קבוצות נוער שאני מדריך לתואר ראשון במנהיגות חברתית:
1. הדרך להתמודד עם מסיחי הדעת הרבים שמאחורי המסך היא להתייחס ללימוד כאל אתגר קבוצתי משותף, שבו אנחנו עוזרים זה לזה להישאר מרוכזים, בכך ששמים לב לכל חבר וחברה. לשם כך סיכמנו שכולנו מדליקים מצלמות. בהתחלה זה מאתגר, אבל כשמשוחחים על כך שזה נעשה לטובתם ולטובת הקבוצה, זה מתקבל.
2. הלמידה משיעורי וידאו מצולמים מוקלטים עדיפה על שיעורים וירטואליים חיים. השיעור המוקלט הרבה יותר מובנה, ללא תקלות טכניות וללא שאלות שאינן בנושא השיעור.
3. הלמידה צריכה להיעשות במנות קטנות – אנחנו צופים בכמה דקות בודדות מהשיעור המוקלט ואז מתחלקים לקבוצות עבודה וירטואליות של 3-4 משתתפים שדנים ביניהם על החומר. הדיון המשותף מאפשר הפרייה הדדית ו"לעיסה" משותפת של החומר עד שלכל התלמידים החומר מובן.
4. הלמידה בקבוצות קטנות צריכה להיעשות מתוך דאגה שכל החברים יבינו את החומר הנלמד. על כל חבר להסביר מה הוא הבין מהקטע שצפינו בו.
5. לכל חבר בקבוצה הקטנה צריך להיות תפקיד שבו הוא תורם לכולם, לדוגמה: קריין, סדרן שדואג שכולם ידברו, מחזיר לריכוז ושואל שאלות שמוודא שכולם הבינו.
6. הדבר שחסר ביותר במרחב הוירטואלי הוא הזמן והמרחב לשיחות חופשיות לפני שהשיעור מתחיל, או בזמן בהפסקה. לכן חשוב להגדיר זמן התכנסות לצורך זה וכן להאריך את ההפסקות בהתאם.
7. להרבות בפעילויות חברתיות יזומות, כגון משחקי גיבוש, שיחות משמעותיות, מסיבות ריקודים וטיולים וירטואליים ועוד. פעולות אלה בונות הוואי משותף שמקרין על איכות הלימוד לאורך כל היום.
אמנם ללא הכוונה נכונה, המסכים מאפשרים ניתוק ביתר קלות, אבל אם מציבים את הקשרים החברתיים כערך ראשון במעלה, אז אפשר על ידי חוויות כמו שתיארתי, לפתח בהם רגשי קרבה עמוקים עוד יותר מאלה שנוצרים במפגש פיזי.
