ספר קול – לחצו להאזנה:
מערכת העצבים ותפקידו של הכאב
כדי להבין תופעה מסוימת, יש לעמוד על שורשה. השורש של מערכת העצבים, בדומה לשורש של כל המערכות, של כל בעלי החיים ובני האדם, הוא האגו, הרצון ליהנות. בגופים פרימיטיביים פשוטים, בהם הרצון ליהנות אינו מפותח, אין מערכת עצבים, יש רק תנועות פנימיות של חומצות ותנועות חשמליות, האופייניות למולקולות ולאטומים.
ככל שהרצון ליהנות של היצור מפותח יותר, הוא מפתח בתוכו מערכות מיוחדות הדואגות לשלומו, לבריאותו, להרגשה נוחה ולשלבים מתקדמים בזיהוי "טוב" או "רע" – על המערכות להעביר לו מידע לְמה כדאי לו להתקרב, וממה עליו להישמר.
כלומר בהתאם להתפתחות הרצון ביצור מסוים, מתפתחות בו המערכות השונות. הדבר מתבטא במיוחד במערכת העצבים, שהיא מערכת רב-שכבתית הקשורה למערכות האחרות, ויש לה גם תלות גבוהה במצבו של האדם, ובמצב רוחו הפנימי. מכאן ניתן ללמוד שאי אפשר להפריד בין המערכות השונות.
הרפואה האלופטית למשל, מתייחסת אל מערכות הגוף השונות כמו מערכת הלימפה, מערכת העצבים, כלי הדם ועוד, כאל מערכות העובדות בנפרד. אולם כל המערכות קשורות זו בזו בקשר הדוק, והן מערכות מסועפות ומורכבות בכל הרמות.
כאשר מצב רוחו של האדם משתנה, הוא יכול למשל לא להרגיש כאב שחש קודם לכן, ההרגשה יכולה להתחלף בהרגשה אחרת. מערכת העצבים אמנם אמורה להעביר אותות של כאב למוח, אך כתוצאה מהרגשה טובה יש האטה בהעברת האותות, וייתכן שהם כלל לא יגיעו למוחו של האדם והוא לא יחוש בו.
מערכת הכאב ניתנת "לתכנות", היכולת הזאת תלויה בהתפתחות האדם ובהרגליו. אפשר להמחיש את מנגנון התחושה באמצעות התבוננות על ההבדלים בין ההרגשה של תינוק להרגשה של אדם מבוגר. מה שאדם מבוגר ירגיש כרגיל ונעים, התינוק יחווה ככאב. למשל אם נתבל מאכל של ילד בפלפל, שום או תבלינים חריפים אחרים, אפשר לדמיין איך הוא יגיב. ואילו לאנשים מבוגרים התבלינים מוסיפים טעם, ובלעדיהם המאכל תפל.
אי אפשר להרגיש טוב ללא כאב. הכאב שומר עלינו. לולא הכאב, האדם לא היה מרגיש במקרה בו היד שלו הייתה קרבה לאש, ולא היה חש בהתפתחות של מחלה כלשהי בגופו. כך המערכות של טוב ורע תומכות זו בזו. דרך הכאב, הטבע דואג להודיע לנו על תקלה כלשהי, ולכן התרופות השונות המטפלות בכאבים מבלי לטפל במחלה, הן נגד הטבע.
מערכת רב-שכבתית
הכאב מתפרש לכמה רמות, שלעיתים קשה להבדיל ביניהן: יש כאב פיזי וכאב נפשי, כאב מהעבר מההווה ומהעתיד, ויש כאב שמורגש בנו או במישהו אחר שאותו אנחנו אוהבים או שונאים. כלומר, בהתאם למידת הקשר בינינו לטוב או לרע, אנחנו מתחילים לצאת מהרגשת גופנו הפרטי, ולהשתתף בתחושת הכאב שבמערכות חיצוניות לנו, כמו במקרה של אם המרגישה את כאב ילדיה. מדובר בתופעות מאוד רחבות, מפני שאנחנו קשורים זה לזה במערכות הגופניות שלנו.
מערכת העצבים, מערכת הכאב, היא מערכת מסובכת ומורכבת המגיעה לדרגות גבוהות מאוד. זו מערכת רב-גונית, רב-שכבתית שעוברת מכאב פיזי לכאב נפשי, וכל אלמנט בה משפיע על כל המערכות האחרות. לדוגמה, מצב הרוח של האדם מאוד משפיע על רמת הכאב שלו, ואם למשל נסיח את דעתו של תינוק שקיבל מכה, הוא יפסיק להרגיש כאב. דוגמאות אלו ממחישות שבין המערכות קיימת השפעה הדדית.
דוגמה מוכרת נוספת היא כשאדם מרגיש רע ומישהו מחייך אליו, מעודד אותו ואומר לו: "אל תדאג, זה יעבור, גם אצלי זה היה כך ועבר", הכאב שלו פוחת. כך זה עובד, על אף העובדה שמערכת העצבים היא זו שקובעת אם והיכן כואב לנו בגוף ומתריעה כשמשהו לא תקין. התגובה הנפשית והתגובה הגופנית קשורות יחד עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להבדיל ביניהן.
כאב על ציר הזמן
אם נבדוק את התפתחות הכאב על ציר הזמן, נראה שיש הבדל גדול מאוד בין התקופות שקדמו למאה העשרים, לתקופה שהחלה במאה זו. עד למאה העשרים התפתחנו בצורה אישית, כל אחד בצורה אינדיבידואלית בדידה, והכאב הורגש בכל אחד ככאב גופני שלו, הוא לא קשר אותו עם האומה, עם העולם ועם ההתפתחות הפנימית. בתקופות ההן בני האדם התפתחו עדיין בדרגות נמוכות יותר: בדרגות של דומם, צומח וחי של דרגת האדם.
במאה העשרים הגענו לתחילת המערכת האינטגרלית, למערכת שדרגתה "האדם שבאדם". התחלנו להתקשר זה עם זה, ולגלות את הקשר ההדדי בינינו בצורות שונות בכל העולם. הקשר האינטגרלי הזה מתבטא לא רק במסחר, בתעשייה, במערכות הבנקים ובכלכלה, אלא גם ברצונות ובמחשבות שלנו. מחשבה שחושבים במקום מסוים, לפתע מופיעה גם במקום אחר. פתאום מתגלה שמשהו קושר אותנו יחד – את המוחות שלנו, את הרצונות שלנו. לא מדובר כאן רק על רשת האינטרנט, אלא על משהו אחר שקושר כאן את כולנו יחד. כשהתחלנו לחקור את התופעה הזאת, התחלנו להרגיש ולהבין שאנחנו מקושרים יותר ויותר.
קודם לכן הקשר החזק לא היה מורגש, כל אחד חי במקום כלשהו בעולם ולא היה איכפת לו מאחרים, הוא אפילו לא ידע על קיומם. היום כל אחד יודע מה קיים ומה קורה במקומות שונים בעולם, וכולם מדברים באופן דומה. הדבר נובע מהמערכת הפנימית, מכך שכולנו קשורים יחד באותה המערכת, בדיוק כמו מערכות הגוף. לדוגמה, לאחרונה התגלתה תופעה הנקראת חכמת ההמונים. כתוצאה מהקשר בינינו אנחנו מגלים תופעה חדשה שקודם לכן כלל לא הייתה קיימת, כי לא היינו מקושרים בינינו כל כך.
באשר לכאב, גם בעבר בני האדם הרגישו כאב, אולם כל אחד הרגיש אותו בתוך גופו הפיזי, השייך על פי הפיזיולוגיה לדרגת החי, לכן הם הרגישו אותו כמו כל חיה אחרת, ואילו מחלות שקשורות למערכת העצבים לא היו נפוצות במידה שהן נפוצות היום, כי עדיין לא התפתחה באדם מערכת פנימית שאפשרה לחשוב על כך ולתאר את הדברים האלה. היום מחלות כמו דיכאון, בעיות אישיות, חרדות ופחדים, נוגעות לכל שכבות האוכלוסייה, כי ההתפתחות היא לא דרך התפתחות אישית. איש כיום אינו מתפתח בצורה אישית, אלא מתוך כך שאנחנו מקושרים יותר בינינו, מתגלה רשת קשר הקיימת בינינו.
זהו התהליך שבו התפתחנו מדור לדור, והיום אנחנו הופכים להיות דומים לטבע הכללי האינטגרלי. לכן כיום אנחנו מרגישים את הכאב זה של זה, וכתוצאה מכך הכאב שלנו מוכפל. אם נרצה בכך אם לא, פתאום אנחנו מרגישים שמשהו לא טוב קורה או להיפך, יש לנו הרגשת שמחה או תחושה שמשהו עומד לקרות. תחושות אלו מגיעות אלינו מהמערכות החיצוניות לנו, מתוך הקשרים הפנימיים הקיימים בינינו, בני האדם.
בעלי חיים למשל מרגישים תופעות שונות בדרגות נמוכות יותר של הטבע, לדוגמה כאשר צונאמי או התפרצות של הר געש עומדים להתרחש. אך אם נתבונן בבעלי חיים, נראה שאצלם אין שינויים התנהגותיים והתפתחותיים מיום ליום. לכל בעל חיים יש אופי מסוים וקבוע. האדם, לעומת זאת, מרגיש שהוא נזרק כל הזמן ממצב למצב, בוקר אחד הוא קם במצב רוח טוב ובוקר אחר במצב רוח רע, כי הוא קשור לכל העולם שמשפיע עליו. לכן בני האדם פיתחו מערכות קשר, כלי תקשורת וצורות התקשרות שונות. האדם מרגיש שהוא חייב למלא את עצמו, בלי זה הוא מרגיש שחסר לו משהו, עד כדי כאב.
איננו יכולים להתנתק מהמערכת והיא תמשיך לסגור אותנו יחד יותר ויותר. נרגיש קשורים עד כדי כך, שהכאב שלנו והכאב של הזולת יהיו היינו הך. לא נוכל להתרחק מהזולת או להתנתק ממנו, לא נהיה מסוגלים לחתוך את הקשרים האלה. נשארה רק אפשרות אחת – להפוך את המצב לטוב.
כאב, שמחה וריפוי
האנושות בימינו היא דיכאונית. בעבר הדיכאון עזר לבני אדם, הוא לא היה מוגזם כמו היום, הוא היה מרגיע את האדם, מאט אותו, משפיע עליו להתיישב בצורה נכונה במקומו ולא להתערבב מדי עם אנשים אחרים, בזמנים שבהם היו מגפות ובעיות אחרות.
בימינו הדיכאון עבר מהמערכות הגופניות למערכות הנפשיות, לתחושה של חוסר עתיד. אנחנו עדים לכך שכאב של דיכאון מביא אנשים להתאבדויות, לצריכת סמים וגורם להרבה מאוד מחלות. זהו האגו שמרגיש שהוא לא מתמלא, לא מנוצל, מרגיש שרע לו יותר ויותר, בדרגות יותר ויותר גבוהות, ומגיע לחוסר סיפוק מהעבר, מההווה ומהעתיד.
ברוב הבעיות והמחלות ניתן לטפל באמצעות יצירת שמחה, באמצעות השפעה טובה, כשנותנים לאדם הרגשה של עתיד יפה ומאירים לו נקודת מבט נעימה ומעצימה על מצבו. ניתן לטפל כך גם במחלות המודרניות כמו סרטן, מחלות לב, בעיות לחץ דם וסוכרת, משום שחוסר האיזון במערכות השונות נובע ממערכת העצבים. אבל כפי שזה נראה, הרפואה המודרנית מבינה שהיא אינה יכולה להרוויח מספיק מגישה זו, ולכן אינה משתמשת בה לטיפול.
קיימות למשל שיטות מזרח-אסיאתיות שונות שהתפתחו במנזרים ובמקומות מבודדים, המלמדות את האדם להתגבר על כאב. אלה מצבים שבהם האדם לא מרגיש כאב גם כאשר מכאיבים לו בצורה קיצונית. הוא יכול לייצב את עצמו בצורה כזו שהוא אינו חש כאב. אם כך, לא רק שהרגשת הכאב תלויה במערכות הגוף השונות, וביכולתנו להשפיע על כאב באמצעות שמחה והשתתפות עם אחרים, אלא ככל הנראה אנחנו יכולים גם להרגיל את עצמנו לכאב. כלומר בתחושת הכאב אין מצב מוחלט, אין דרגה קבועה, מוגדרת, שממנה והלאה אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים להרגיש ולסבול אותו.
כאב הוא יסוד הבריאה
הכאב עצמו מתחיל ממצב בסיסי של מודעות גופנית, של הרגשת העצמי. למשל כשאדם יושב על כורסה, נשען לאחור, מרגיש את גבולות גופו וחש את עצמו מיוצב, האם ההרגשה הזו היא כאב? הרי גם זו הרגשה. מינון קצת יותר גבוה שלה זו הרגשת כאב, מינון קצת נמוך שלה זו הרגשת הנוכחות.
כלומר הגבול דק מאוד בין תחושת כאב לתחושת המציאות הרגילה. אם מופעל על אדם לחץ קצת גדול מהרגיל הוא ירגיש כאב, אם יופעל לחץ קטן מהרגיל הוא ירגיש לא נוח, לא בטוח, לא ברור, בערפול חושים. בסופו של כל חוש מהחושים שלנו, קיימת הרגשת כאב כביכול, ובגבול בין "נעים" ו"לא נעים", דווקא באמצע טווח התחושות הללו, נמצא המצב הנוח ביותר עבורנו. אם נתרחק מנקודת האמצע, ולא משנה אם לכיוון אחד או לכיוון השני, נרגיש שמשהו לא בסדר.
איננו יכולים לוותר על תחושת הכאב, היא הכרחית עבורנו. הדבר נכון גם לגבי רגשות. כשגבר ואישה חיים יחד הם אינם יכולים להימנע ממריבות, אינם יכולים לחיות כל הזמן בצורה אידיאלית על איזשהו "ענן ורוד". זאת מפני שהם חייבים להרגיש את הגבולות של עצמם, את מידת הכניסה שלהם זה לתחומו של זה. בלי כאב ביניהם, הם לא יוכלו לחיות ביחד.
כל יסוד הבריאה הוא כאב. ללא הרגשת הכאב אין לנו שליטה על עצמנו, על אחרים, על הבריאה. אנחנו שוקלים כל דבר לפי רמת הכאב הכרוכה בו. לעומת זאת על תענוג אין לנו שליטה, ואין לנו יכולת לשקול אותו. דרך כאב אנחנו מרגישים את העולם, את מידת הקשר בינינו, את היחסים המשפחתיים והחבריים.
הכול מורגש דרך מידת השמחה או הכאב, בכמה אנחנו משפיעים או שולטים על כאב הזולת. אם אדם יכול להכאיב לאחר, הוא מכניע אותו. בהתאם למידה שבה אדם יכול לגרום כאב לאחר, נקבעת הדרגה שבה האחר נמצא תחתיו. כלומר, היכולת לגרום כאב מושרשת באגו של כל אחד כלפי הזולת.
המילה "כאב", נוגעת בכל מה שיש לאדם. כפי שהגדרנו בהתחלה, אנחנו "רצון לקבל". הרצון לקבל מרגיש מילוי וברגע שהמילוי יורד עד לאפס, האדם מתחיל להרגיש כאב. לכן הדבר העיקרי מבחינת האגו הוא לא להיות ריק, לא להרגיש כאב.
לידה של מצב חדש כרוכה בסבל
ההבדל בין ההגדרות "כאב" ו"סבל" נעוץ ברמה שעליה אנחנו מדברים. כאשר מדובר בסבל, הכוונה היא למערכות הקשורות להבנת המקור של הכאב, לכאב שהופך להיות כאב נפשי, כאב סיבתי. כלומר, כבני אדם אנחנו סובלים גם מסיבת הכאב, ולא רק מהרגשת הכאב עצמו. מצבים כאלו קשורים ברגשות אשם, בתחושות של תלות במישהו אחר או בתלות הדדית. הרגשת הסבל קשורה יותר להרגשה נפשית מאשר להרגשה פיזיולוגית.
בכל יסוד הבריאה, בדברים הכי טבעיים כמו צירי לידה, לידה, התפתחות, כאבי גדילה – הכול כרוך בכאב. כל לידה של מצב חדש נובעת מזה שההישארות במצב הקודם, אפילו לרגע אחד, היא סבל עצום. צירי הלידה מקדמים אותנו ממצב אחד למצב הבא. כשהאדם אינו מסוגל לעמוד בסבל, בכאב, הוא חייב לעזוב את המצב הנוכחי ולהתקדם למצב הבא. אין צורך ללחוץ עליו מבחוץ, הוא ירגיש בעצמו שהוא חייב לברוח, ודווקא הכאב הוא זה שמכוון אותו לעבור כך ממצב למצב. לכן כל התפתחות הקיימת בטבע היא לידה, הכול קורה באמצעות הרגשת החיסרון במצב הנוכחי. הכאב הוא לא סתם כאב, אלא מטרתו לכוון אותנו למצב של פתרון.
סיבת הכאב היא חוסר הקשר בינינו
בני האדם, כיצורים חושבים, תבוניים, מבינים שמנגנון הכאב הוא לטובתם, ולמרות זאת אינם רוצים להרגיש כאב, כי האגו שלהם מפותח יותר. בעלי חיים מטפלים בכאב בצורה טבעית ונכונה, אצלם אם הכאב נמצא ברף שממית אותם, אז הוא ממית אותם, אצלם הכול מתקבל בצורה טבעית.
לעומת זאת, האגו שלנו בני האדם מפותח יותר מזה של בעלי החיים ולכן פיתחנו צורות טיפול שונות בכאב. אם הטיפול שלנו בכאב היה מרפא את המחלה, כלומר היינו רואים שהכאב מצביע על בעיה והיינו מטפלים בשורשה, זה היה טוב. אולם אנחנו מונעים על ידי האגו שלנו, ולכן חשוב לנו יותר מה קורה היום ולא מה יקרה מחר. השכל שלנו משרת את הרגש, את הרצון, ואנחנו מפתחים כמה שיותר מערכות, תרופות ואמצעים שמטרתם לחסוך מאיתנו את הכאב, ויקרה אשר יקרה.
מההתנהלות הזו ניתן להבין עד כמה האדם הוא קצר ראייה. רק כשהחולי מגיע לרמה בלתי נסבלת, החברה האנושית מתעוררת, כפי שהיא קמה נגד תופעת העישון למשל.
הסיבה לכך שאיננו רוצים לתקן את סיבת הכאב, היא האגו המקולקל, האינדיבידואלי, האישי שלנו. אנחנו לא רואים את הסיבות לכאב בצורה מערכתית, הרי בסופו של דבר הסיבה לכל בעיה ולכל כאב היא חוסר הקשר בינינו. אנחנו מרגישים כאב כתוצאה מהניתוק בינינו, כמו בגוף אחד שאיבריו פתאום התחילו להתנתק זה מזה. כל איבר בגוף הזה אינו מקבל את האספקה הנדרשת לו מהאיברים האחרים, ולא מספק להם את מה שהוא אמור לספק, וזה אומר שהוא לא נמצא בקשר נכון עם כל יתר האיברים. כך כל אחד ואחד מאיתנו בני האדם הוא כאיבר בפני עצמו, אנחנו מנותקים זה מזה וכתוצאה מכך מגיעים לכל הכאבים, הבעיות והצרות.
אנחנו לא מעוניינים לטפל בקשר בינינו מפני שזה מנוגד לאגו שלנו, ומעדיפים להרגיע את הכאב הזה. כיום האנושות כולה סובלת מהמשבר, ואיננו רוצים לתקן את המשבר ולהתחבר בינינו. אנחנו מחפשים בנרות אחר פתרונות רבים ושונים, אך לא מוכנים לטפל בשורש הבעיה.
אנשים בימינו כבר מודעים לעובדה ששורש הבעיה הוא חוסר החיבור הנכון בין בני אדם. אבל אנחנו לא מגיעים לטפל בכך, משום שבתוכנו התפתח לא סתם רצון ליהנות, אלא רצון ליהנות אגואיסטי, רצון שחושב רק על עצמו ולא מסוגל להביא בחשבון את כל יתר בני האדם, את יתר חלקי המערכת שלו.
לכן הכאב שאנחנו מרגישים מגיע אלינו מרחוק, ממערכות מאוד גבוהות, נפשיות, מערכות חיצוניות, וכולם מושפעים ממנו. האדם פתאום מרגיש שמשהו לא בסדר, שרע לו בחיים, הוא חווה דיכאון וחוסר אונים. אנשים רבים שוקעים בדיכאון ומתאבדים דווקא בארצות שבהן יש שפע וכל טוב. כל זה קורה משום שהמערכת הכללית משפיעה על כולם ודורשת מכולם קשר נכון כמקור להרגשה טובה.
מגלים את הקשר בינינו
קיימת בינינו רשת קשר שבה כולנו מקושרים בכל הרמות כמו במערכת עצבים, במערכת כאב. ניתן לתאר זאת כציור של אדם שבתוכו מצוירת מערכת העצבים, ובה קצה העצב מגיע לכל תא ותא, כך גם אנחנו קשורים בינינו. זו מערכת מרשימה מאוד שמתגלה לנו בהדרגה בהתאם ליכולת שלנו לרפא את עצמנו, לממש את הבחירה והשליטה שלנו.
הכאב שמתגלה היום מטרתו לחייב אותנו לסדר את מערכת היחסים בינינו. אם אדם מגלה שהוא תלוי בכולם, הוא ידאג לכך שלכולם יהיה טוב, שכולם יהיו שווים ויחיו בתלות הדדית בריאה, כי אחרת הוא יסבול עבור כולם. ככל שהאדם ישפיע טוב על כולם, הוא יקבל בחזרה פי כמה וכמה. כלומר, האדם סובל את הסבל של כולם או נהנה את ההנאה של כולם.
לכאב בפני עצמו אין ערך מדיד, לא ניתן למדוד אותו עם מכשיר מדידה כלשהו, כאשר הכאב שלנו עובר למישהו אחר ולעוד כמה אנשים, ואנחנו רואים שכולם סובלים, זה גורם להקלה מסוימת ברמה הפסיכולוגית, צרת רבים חצי נחמה.
אולם עלינו להחליט שבמקום לסבול, נעשה את ההיפך. הרי אנחנו סובלים מפני שאיננו רוצים להיות קשורים עם האחרים. הסיבה להרגשת הכאב, השורש של הכאב הוא בכך שאנחנו מנותקים זה מזה. אם נהיה קשורים זה לזה, נהפוך את הכאב לשמחה, לבריאות, לשלמות. לכן עלינו לחבר את עצמנו זה לזה בצורה הנכונה, להשלים זה את זה.
הדבר דומה לדוגמה שהבאנו קודם לכן של אדם היושב על כיסא ומרגיש את גבולות גופו. הוא מרגיש בקצות העצבים שלו לחץ, אבל דווקא הלחץ הזה הוא שנותן לו הרגשת יציבות. אם יופעל לחץ קצת יותר חזק הוא ירגיש כאב, כפי שטייס שטס במהירות גבוהה ממהירות הקול, מרגיש לחצים גדולים מאוד בכיסאו, הוא חש כאב, ולא את הרגשת הנוחות שאדם חש בכורסה בסלון.
כלומר, כל כאב נובע מהרגשת הגבול, ואם אין גבול אין כאב. אם אין גבולות בינינו ובין הטבע אז אין כאב. הדרך לבטל את הגבולות בינינו היא להשפיע טוב לאחרים, לפתוח את עצמנו לכולם, לתת למערכת הקשר לעבור דרכנו בצורה חופשית.
ללא גבולות
בעבר לא הרגשנו שאנחנו נמצאים במערכת אינטגרלית, במערכת כללית משותפת, ולכן לא הרגשנו את הכאב הכללי. כאשר המערכת האינטגרלית התחילה להתגלות, התחלנו להרגיש גבולות. כתוצאה מכך שאנחנו אגואיסטים, התחלנו להרגיש הבדל בין המערכת האינטגרלית שרוצה לקשור אותנו יחד, לבין כל אחד מאיתנו, שרוצה להישאר מבודד בתוך היחד.
עם השנים פיתחנו חוקים מאוד מוגדרים בנוגע לפרט, באמריקה למשל הפרט הוא הדבר החשוב ביותר. כעת הכול נשבר. אם נרצה בכך או לא, המערכת הכללית מתגלה ומתחילה לשלוט. אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה אנחנו תלויים זה בזה ויכולים לגרום כאב זה לזה, ועד כמה אנחנו לא רוצים להיות תלויים. נוצרה התנגשות בין שתי הגישות, כשהטבע מצדו סוגר אותנו ולוחץ עלינו להיות יחד, ואנחנו מצדנו רוצים להיות כל אחד בפני עצמו. מתוך ההתנגשות של שתי המערכות האלה, מתגלה הכאב. על מנת לא להמשיך ולסבול אין לנו ברירה, אלא להתאים את עצמנו למה שהטבע מחייב אותנו, כי הטבע ינצח, בכך אין ספק.
אם נתאים עצמנו לטבע לא יהיה כאב, כי כל הכאב נובע מהשגת הגבול, כשהאחד לוחץ על האחר והטבע לוחץ על כולם. אם נפתח את הגבול, לא נרגיש כאב. לפעמים, כשאנחנו נמצאים בהתכתשות ובשנאה זה כלפי זה, מגיע אדם שלישי ובכמה מילים פותר את המחלוקת בינינו, ואז הכול נעשה פשוט וקל, אנחנו כבר יכולים לראות זה את זה. ברגע אחד הכול נגמר, הגבול קורס, נעלם. זה מה שצריך לעשות כדי לפתור את הבעיה ולהיפטר מהכאב הפיזי והנפשי. ואז, במקום כאב וחוסר כאב, נעבור למילוי, לבריאות ולשמחה. אם נבטל את הגבול בינינו לבין האחרים, לא רק הכאב שלנו יעלם, אלא גם הכאב שלהם, כי הגוף הוא גוף משותף.
למעשה האדם אינו מקבל "טוב" או "רע" מאחרים, אלא מרגיש את חוסר הקשר הנכון שלו עימם. כשאנחנו אומרים שאדם מרגיש גם את הבעיות של האחרים, הכוונה שהוא מרגיש באיזו מידה הוא לא מקושר נכון עם הזולת. כאשר הוא מתקן את יחסו אליהם, הכאב נעלם, שכן למעשה האדם אינו מקבל "טוב" או "רע" מאחרים, אלא מרגיש את חוסר הקשר הנכון שלו עימם. כשאנחנו אומרים שאדם מרגיש גם את הבעיות של האחרים, הכוונה שהוא מרגיש באיזו מידה הוא לא מקושר נכון עם הזולת. כאשר הוא מתקן את יחסו אליהם, הכאב נעלם, שכן הכאב המורגש היום אינו פיזי, אלא הוא נובע כאמור מחוסר הקשר הנכון בינינו.
ברגע שנדאג לקשר נכון בינינו, הסיבה לכל הכאבים תיעלם, ונחיה בהרמוניה הקיימת בטבע כולו. בהתאם לתכנית הטבע, הגענו לשלב שאנחנו כבר חייבים להיות מקושרים.
