תופעת הדיכאון

ספר קול – לחצו להאזנה:

הדיכאון

במאה האחרונה אנשים רבים ברחבי העולם סובלים מדיכאון. הדיכאון לובש צורות שונות לכן רבים אינם מודעים לכך שהם נמצאים בדיכאון. מלבד תחושות כמו היעדר שמחת חיים, חוסר אנרגיה, כעס והסתגרות, הדיכאון יכול לבוא לידי ביטוי גם בתופעות גופניות כמו בעיות עור, כאבים שונים, בעיות לחץ דם וסוכרת, שמקורן בהשפעה של הדיכאון על מערכת העצבים. דיכאון יכול להוביל לתוצאות חמורות כמו שימוש בסמים, אלימות, גירושין, התאבדויות ועוד. קיומן של תופעות אלו בחיינו נפוץ כל כך, עד שניתן לקבוע כי תופעת הדיכאון היא ה-מחלה של תקופתנו. עדיין איננו מבינים באיזו מידה המחלה הזו גורמת לכל המחלות.

דיכאון אינו תופעה שבאה וחולפת, ובעולם המחקר לא יודעים בבירור מה מקורה. הדיכאון הוא כמו וירוס, כמו רוח חזקה שמקררת ומשתקת את האדם, לוקחת ממנו את שמחת החיים, את הכוח לתפקד. האדם מסתגר, כל דבר מרגיז אותו, והוא חסר כוחות להקשיב ולהגיב.

הדיכאון מגיע מרמת הרצונות והמחשבות, שזו הרמה הגבוהה ביותר במבנה שלנו, הוא מתבטא כמצב רוח המתפשט מהמוח ליתר מערכות הגוף, לרקמות, לעצבים, לעצמות, לגידים, לבשר ולעור. העור הוא איבר רגיש במיוחד לבעיות העצבים. בעיות רגשיות ומצבי רוח מעוררים פריחות ובעיות שונות בעור.

תופעת הדיכאון לא הייתה כה נפוצה במהלך ההיסטוריה עד המאה האחרונה, אז החלה רווחת התחושה שהעולם הגיע לרוויה, שאין לאן להתקדם. בני האדם התחילו להרגיש מחד את התלות ההדדית ומאידך את הקושי להסתדר זה עם זה. לאחר שיקומה של אירופה מנזקי מלחמת העולם השנייה, החלו תופעות כמו גירושין, חוסר רצון להינשא, חוסר רצון להביא לעולם ילדים. התחושה שאין עתיד גברה על התשוקה הטבעית ביותר, על האינסטינקט של ההולדה וההורות.

בעבר תופעות הדיכאון התגלו רק בקרב מלכים ובני אצולה, כיום התופעה מתגלה בכל שכבות הציבור ונובעת בעיקר מריקנות, מהיעדר מטרה, מחוסר טעם בחיים. הרצונות של האדם גדלו במהלך השנים מדור לדור, והגיעו למצב שהיום האדם שואל את עצמו שאלות קיומיות, מהותיות, שאלות שעליהן אין לאנושות תשובות.
שאלות ממדרגה נצחית

אנחנו חיים בעולם כמו כל דרגת החי. נולדים, חיים, מתקיימים, בונים דור חדש ומתים. השאלה המתעוררת היא מה תכלית החיים: להתחתן, להוליד ילדים, לעבוד קשה ולבסוף למות? במהלך החיים אנחנו סובלים יותר או פחות, אבל האם כל זה כדאי? אולי מוטב לקחת כדור שינה, ולשכב רגועים בלי לעשות דבר? האדם מסתכל מסביב ולא ברור לו אם כדאי לחיות, אם יש בכלל טעם בחיים האלה.

הרצונות של האדם גדלים כל הזמן, הוא רוצה יותר, ומרגיש שמגיע לו מה שנדמה לו שיש לכולם, כאשר למעשה הוא מסתכל על העשירון העליון, מודד את עצמו מולו וכתוצאה מכך הוא חש מדוכא, אך זו אינה הסיבה האמיתית לדיכאון. רוב האנשים אינם יודעים להסביר מדוע הם נמצאים בדיכאון. הם אינם יכולים לחקור את הרצונות והתשוקות שלהם, הם מרגישים ריקים, וכתוצאה מכך הם נמצאים במצב הנקרא דיכאון. התופעות הללו הן תופעות גבוהות, הן מדרגה אחרת של החיים, לא מדרגת החי, אלא מדרגה גבוהה יותר שעליה אנחנו לא שולטים.

השאלות על מהות החיים מגיעות אלינו מתוך ההתפתחות הפנימית שלנו. הן מופיעות בחיים הפיזיים, ודוחפות אותנו לקראת חיים עליונים יותר. יש לנו תשוקות ושאלות שאנחנו חייבים לפתור. מצד אחד מתעוררות בנו שאלות ממדרגה נצחית, שלמה, ומצד שני אין לנו יכולת לענות עליהן.

בעבר השאלות הללו סייעו להתפתחות האנושית. הן דחפו אותנו לפתח את הטכנולוגיה, את המדע, את הכלכלה, לעשות מהפכות בחברה האנושית. ואילו בעשורים האחרונים, אין לנו תשובות לשאלות שעולות, ולכן אנחנו מגיעים לתסכולים גדולים מאוד המובילים לדיכאון בלי שאנשים מודעים לכך.

אחוז הלוקים בדיכאון הולך וגדל, הדבר מעיד על כך שהגענו למבוי סתום, ענן שחור יורד בהדרגה על האנושות. מתוך חוסר אונים אנחנו עלולים להגיע למצב גרוע ביותר. דיכאון, חרדות, עצבנות, כל אלו יכולים להתפתח כך שאנשים לא ידעו כיצד להיפטר מהתחושות הקשות ומהריקנות הפנימית והם יפנו לאלימות ויגיעו למצבי קיצון. אם נשווה את תופעת הדיכאון למחלות אחרות, נגלה שבטיפול במחלות אחרות אנחנו מתקדמים להצלחה מסוימת, ואילו כאן אחוזי ההצלחה בירידה. בעבר תופעת הדיכאון הייתה מחלה קלה יחסית. המליצו לאדם בדיכאון לעסוק בספורט, לשתות קצת יין, להיפגש עם חברים, לצאת לטיולים, למצוא לעצמו תחביב, לייצר לעצמו מטרה קרובה, היום דבר כבר לא עוזר.

הדיכאון כתופעה מעיד על ההתקדמות שלנו, ועד כמה אנחנו נמשכים להתפתחות לרמות גבוהות יותר ונעלמות שאין בידנו להשיגם. זו בעיה גדולה שאין לה פתרון. ככל שהאנושות תתקדם ותנסה למצוא פתרונות לבעיה, הפתרונות יהיו טובים באופן זמני רק עד גיל הנערות, והגיל ילך ויפחת. היום הדיכאון מתחיל להתגלות כבר מגיל צעיר מאוד, יש ילדים בני שמונה שמאובחנים כדיכאוניים. אחד הגורמים לדיכאון בגילאים הצעירים הוא ההתמכרות לאינטרנט.

להרגיש את החסרונות והרצונות של הזולת

התרופה לדיכאון היא פשוטה: אהבה. זו לא האהבה הפיזית בין בני האדם, אהבה בין גבר לאישה או אהבה לילדים ולבעלי חיים, אלא זו אהבה שבה האדם יוצא מגבולות עצמו. ישנה שיטה מיוחדת העוזרת לאדם לצאת מעצמו. במקום שירגיש את הרצונות והחסרונות שלו שאותם הוא אינו יכול למלא, הוא ירגיש את החסרונות והרצונות של הזולת וירצה למלא אותם. זו אהבה ברמה גבוהה יותר, אהבת איש לרעהו. אם האדם ילמד להתכלל עם החיסרון של הזולת, והחיסרון של הזולת יהיה חשוב לו יותר מהחיסרון של עצמו, לא יהיו מורגשות בו בעיות של דיכאון, ריקנות או חוסר אונים. להיפך, הוא יצא מתחום עצמו, יחיה באחרים, ירצה למלא אותם, ותמיד ימצא איך למלא אותם נכון. כך הוא יהיה שמח ומלא.

יישום הכלל של האהבה לזולת הוא הפתרון לדיכאון. מכיון שהדיכאון מורגש ברצונות הריקניים של האדם, אם במקום להרגיש את עצמו, הוא ירגיש את הזולת, ויעשה הכול כדי למלא אותו, ואת כל האמצעים שלרשותו הוא יעביר כדי למלא את הזולת, אז הוא לא יסבול מדיכאון. להיפך, הוא יהיה כל הזמן בהתרוממות, בפעולה, וברצון למלא, לתת, לגרום טוב לזולת.

דיכאון לאחר לידה למשל, הוא שיבוש הורמונלי שגורם לאם להרגיש את עצמה ולא את התינוק. כדי להתגבר על הדיכאון עליה להעביר את תשומת הלב ממנה אל התינוק. אמנם יהיו לה שאלות, אך ברגע שהיא תרגיש את הרצון של התינוק יותר מכפי שהיא מרגישה את הרצון שלה, היא כבר לא תהיה בדיכאון, היא תהיה כולה מכוונת למען המילוי שלו.

מיקוד תשומת הלב של האם בתינוק אמור לקרות באופן טבעי. בעבר, כשהאנושות הייתה בדרגות התפתחות נמוכות יותר, תופעת הדיכאון לאחר לידה לא הייתה קיימת, כי היינו קרובים יותר לדרגת החי. כעת אנחנו עולים מדרגת החי לדרגה גבוהה יותר הנקראת דרגת המדבר, ובעולמנו אין ביטוי חיצוני לדרגה הזו.

לא מסתפקים באמונה

במהלך מאה השנים האחרונות, התפתח בכולנו הרצון לדרגת המדבר, שהוא רצון גבוה יותר מהחיים שלנו. אנחנו רוצים לדעת בשביל מה ולמה אנחנו חיים. מה הטעם בחיים, והאם יש חיים אחרי המוות. החיים האלה לא מספיקים לנו. גם בעבר שאלו שאלות מסוג זה, אך הן לא הטרידו את בני האדם. הם הסתפקו באמונה פשוטה, לכל אדם הייתה דת משלו ורובם האמינו בשכר ועונש, בעולם הבא ועוד.

כיום, הגענו למצב שהרצון וההתפתחות שלנו אינם מאפשרים לנו להאמין שיש עוד עולם מיוחד. הרצון שלנו גבוה וגדול כל כך, שהוא דורש הוכחות, איננו מסתפקים בכך שסיפרו לנו שיש כוח עליון, כי אנחנו לא מרגישים אותו.

בכל התחומים בהם אנחנו מתקדמים כמו הטכנולוגיה, המדע וכדומה, אנחנו שולטים בכל דבר, יש סיבה ומסובב, ולא נשאר לנו מקום לכוח העליון. ואילו מצד הטבע שלנו, אנחנו דורשים הוכחות שיש כוח עליון ועולם הבא. השחיתות ורדיפת הבצע בכל התחומים אינם משאירים לאדם במה ובמי להאמין. אם בעבר האדם הפשוט היה יכול להאמין במנהיגים שאותם תפס כגדולים ממנו, הרי שהיום התקשורת מציגה אותם בפניו כפי שהם.

מכאן, שלא נשאר לאדם דבר שמחזיק אותו, והשאלות שלו על מהות החיים הן גבוהות, והן גדלות משום שאנחנו כל הזמן מתפתחים. מתעוררים בנו גנים מיוחדים הדוחפים אותנו להתפתחות, הם נמצאים בתוכנו ומתפתחים בזה אחר זה. אנחנו מתפתחים על ידי חסרונות חדשים – השתוקקות, רצון לדעת, לעכל, להרגיש, להבין במוח ובלב.

יש לנו שני כלים: הרגשה והבנה. אנחנו רוצים להרגיש ולהבין יותר ויותר, אך הגענו לרוויה בעולם שלנו. אנחנו נמצאים בתוך בועה, ספירה הסוגרת ולוחצת עלינו. המחשבות והרצונות שלנו רוצים לפרוץ החוצה, ואנחנו כמו כלואים בתא. מתפתחים בנו לחץ ופחד, אנחנו מרגישים רע, מרגישים שהעולם סוגר עלינו, לא מבינים מהו העולם הזה, ומרגישים שחייבים להיפטר ממנו. לכן אנחנו עדים למקרים רבים של התאבדויות ותופעות אחרות.

החלפת הרצון שלנו ברצון של מישהו אחר

הגענו באנושות למצב שהרצונות והמחשבות שלנו הן למעלה מהעולם הזה, ולמעלה מכל הסיפורים שהדתות מספרות לנו. האדם כבר אינו מסתפק בטקסים כמו הליכה לכנסייה ביום ראשון או תפילה. הוא חש חוסר אונים, ואם הוא ימשיך להרגיש כך, הוא יעדיף לסיים את חייו, "טוב לי מותי מחיי", ממש כך.

לכן יש לפתח שיטת ריפוי, שתהיה מקובלת בקופות החולים ובארגונים אחרים, כשיטה החשובה ביותר לריפוי המחלה האנושית, לריפוי הצעקה האנושית. שיטה שמטרתה לתת לבני האדם אפשרות לצאת מעצמם ולהרגיש את הזולת או במילים אחרות, לברוח מעצמם ומצרתם.

אם אנחנו אוהבים משהו, או מישהו, יש לנו תשוקה, יש לנו נטייה, אנחנו רוצים וחולמים על דבר שהוא חיצוני לנו. העובדה שישנם אנשים כיום שאינם רוצים להביא ילדים לעולם היא סימן מאוד מדאיג, כי ילדים הם הדבר הטבעי ביותר שמושך בני אדם. הילדים הם האובייקט החיצוני שעליו לתפוס את תשומת ליבנו לעשרים שנה לפחות, אם לא עד סוף החיים.

בעבר אנשים התחתנו בגיל צעיר, הולידו ילדים, ועד סוף חייהם דאגו לילדיהם ולא היו בדיכאון. כיום המלכוד הוא, שאנשים אינם רוצים להביא ילדים לעולם, כתוצאה מכך, הם נמצאים במידה מסוימת בדיכאון, ואינם יכולים לצאת מהמצב שבו הם נמצאים. ישנם אנשים שאינם רוצים להתחתן, ואם הם בכל זאת מתחתנים הם אינם רוצים ילדים.

היום כדי לתקשר עם הקרובים, אין הכרח לבקר אותם פיזית. כך גם היחסים של ההורים עם הילדים, כל אחד נמצא בתוך ה"תא" שלו. יש טלוויזיה, אינטרנט, מיילים, מסרונים וזהו.

כלומר, בתת-ההכרה אנחנו בונים לעצמנו סביבה התומכת בהתפתחות הדיכאון בצורה ברורה. יש כביכול שליטה רעה, כוחות רעים, המטפלים בנו ודוחפים אותנו להיכנס יותר ויותר למצבים שבהם כולנו נהיה בדיכאון.

האנושות חייבת לפתור את שאלת מהות החיים על ידי יישום הכלל "ואהבת לרעך כמוך", זה יהיה סיום ההתפתחות שלנו, כאשר נהיה מאוזנים עם הטבע. בכך נפתור את בעיות המשבר הגדול: בטכנולוגיה, במשפחה, בחינוך, בתרבות, בכל דבר שאנחנו יכולים להעלות על הדעת.

הבעיה האנושית הגבוהה ביותר, שאין לאדם בשביל מה לחיות, היא שתדחוף אותנו. שאלת מהות החיים, שתתגלה בחריפות רבה, תחייב את האנושות להסכים לכך שאנחנו חייבים להתקשר בצורה אינטגרלית זה עם זה, להגיע לחיבור נכון בינינו. אז נגלה עולם חדש, עולם עגול, שיהיה מחוץ לתא הסגור שבו אנחנו נמצאים וסובלים.

האנושות עולה לרמה אחרת של קיום

כשאדם יוצא לאהבת הזולת, הוא יוצא מגבולות עצמו, כמו אם המרגישה את התינוק שלה וכל הזמן עסוקה בו. אם נתייחס זה לזה בצורה כזאת, כל אחד ירגיש את האחרים ולא את עצמו. זו דרגה הנקראת "דרגת המדבר" – אנחנו עולים לרמה אחרת של קיום, של הרגשה, אנחנו חיים מחוץ לעצמנו. היום כבר מעידים על כך פסיכולוגים ומדענים, ובפיזיקה הקוונטית טוענים שבצורה כזו אדם יכול להגיע למצב שגופו מת והוא ממשיך לחיות, כי הרצונות והמחשבות שלו אינם קשורים לגופו.

אנחנו משפיעים לאחרים את המחשבות והרצונות שלנו. המחשבות כמו יוצאות מגופנו ומגיעות אליהם. אנחנו יוצאים מעצמנו ונכללים בכולם. חוץ מהרצון והמחשבות אין לנו דבר. אנחנו יכולים לצאת מעצמנו ולחיות מחוץ לנו, להתפרש על פני כל האנושות, ולהימצא בה. זו דרגת הקיום הבאה שלנו. לכן מתעוררת בנו השאלה על מהות החיים המעוררת את הדיכאון, כי בתוך החיים הגופניים האלה, כבר איננו מרגישים תועלת או כדאיות.

בעקבות השימוש הגובר באינטרנט, התפתחות הקשר הווירטואלי והעולם האינטגרלי שמתחיל להתגלות, אנחנו מתחילים להבין לאן אנחנו נמשכים ומהו העתיד שלנו. בעצם מתגלה שעלינו לצאת מעצמנו ולחיות בצורה ווירטואלית מחוץ לנו, להיות בקשר טוב עם אחרים. זה המצב הבא, זו הדרגה הבאה.

להתחיל לצאת מעצמנו כלפי האחרים

כיום אנשים רוצים לסגור את עצמם בבית מאחורי המסכים, הם לוקחים עבודות הביתה, ורוצים להתקשר עם אחרים רק באמצעות טלפונים, מיילים וכדומה. האדם סוגר את עצמו, ובונה את העולם החיצוני שלו לפי עולמו הפנימי, שגם הוא סגור. הוא בונה את חייו כך שיוכל לחיות בלי אישה, בלי ילדים, בדירה משלו. ברגע שהוא יתחיל לצאת מעצמו כלפי האחרים, הוא ירצה לחיות עם כולם יחד, הוא ירגיש טוב מאוד עם זה.

הפנימיות והחיצוניות שואפים להיות מאוזנים, דומים. אדם נמשך היום לבדידות משום שהוא בודד בפנים. הוא מחפש משהו גבוה יותר בפנים, והוא לא נמצא בו, הוא לא יכול למצוא אותו. הוא לא מרגיש קשר עם האחרים, הוא נדחה מהם. כולם נראים לו זרים, אפילו הקרובים. לכן הוא בונה עטיפה חיצונית כזאת וכתוצאה מכך הוא מרגיש חסר סבלנות, מרגיש שחייו הולכים ונעשים שחורים יותר ויותר, והדיכאון מתגבר. האדם חי ברצונות הפנימיים שלו, רצונות מקולקלים, ריקניים, המכניסים אותו למרה שחורה יותר ויותר עד שהוא רוצה להיפטר מהחיים.

האדם חי את חייו, אבל הרצונות והמחשבות שלו הם בהתקשרות עם אנשים אחרים. ה"אני" הוא בסך הכול רצונות ומחשבות. במצב הדיכאון הנוכחי אין לאדם סיבה לקום בבוקר, אין מטרה שמצדיקה את המאמץ, והאדם חייב לעשות מאמץ מפני שלוחצים עליו ואין לו חומר דלק לכך. אנחנו חיים בלחצים בלית ברירה. אין לנו באמת תשובה בשביל מה אנחנו חיים.

אפשר לראות זאת בפילוסופיה הנוכחית שלנו, כל החינוך, התרבות, הטלוויזיה, הכול נעשה כדי לבלבל את האדם, כדי לגרום לו למתח. יש מי שמייצרים משחקים ובילויים שונים המעודדים קצת את האדם, נותנים לו תענוג לרגע, ולמעשה מרוויחים ממצוקת הדיכאון ומובילים אותו גם לתופעות שליליות.

אנחנו מלכתחילה חיים את החיים של אחרים. הסביבה מחדירה לנו כל הזמן את הרצונות שלה, את המחשבות שלה, ואנחנו כלל לא חיים את החיים שלנו. אנחנו אוכלים דברים מסוימים בצורה מסוימת מפני שכך לימדו אותנו לאכול, ומתלבשים מפני שכך לימדו אותנו שצריך להתלבש, וזה לא אנחנו בכלל.

כך מרגיש גם אדם בדיכאון, הוא מרגיש שהוא חייב לכולם, הוא רוצה שכולם יעזבו אותו ולא רוצה אותם לידו, הוא סוגר את עצמו. לכן כשאדם יוצא מעצמו הוא לא מוותר על עצמו, להיפך, הוא יוצא ממה שכל הסביבה הקרינה עליו, חייבה אותו, וכך בורח מהשליטה שלהם עליו. הוא בורח מהגלות, הוא בורח מהעבדות של החברה, דווקא לגאולה, דווקא לחופש.

אנחנו מציעים לאדם שיטה לריפוי, מציעים לו להתמודד עם המצב על ידי יציאה מעצמו, בריחה שהיא הדרך להתמודדות. אם כל הבעיות של האדם הן בפנים, אז אולי כדאי לו לברוח מהן, כלומר, להחליף את המצב הקיים. כפי שמחליפים איבר הזקוק להשתלה, כך האדם יחליף את הרגש והשכל שלו, ברגש ושכל הקיימים מחוץ לו, באחרים. ישנה כאן הצעה לחיים שמחים, טובים, בלתי מוגבלים ונצחיים.

אם פונים לאדם שיש לו מכונית ישנה, ומציעים לו לקבל במקומה מכונית חדשה ויפה, אין שום סיבה שהוא יסרב. אומרים לו שכל מה שהיה לו, יהיה לו עוד יותר פי כמה וכמה, והוא יפתור את כל הבעיות, יחיה בשמחה, ירגיש חיים בלתי מוגבלים.

על האדם להתכלל ברצונות ובמחשבות של הזולת, אבל באופן כזה שהוא אינו שוקל אותם כלפי עצמו, הוא לא מחשב מה כדאי לו ומה לא כדאי לו, כפי שהוא עושה בדרך כלל. אלא האדם יוצא אל האחר, הוא נמצא בעצמו והכול נמצא בו, אבל הוא שוקל מה טוב לזולת ואיך הוא יכול לפעול למען הזולת. החשבון שלו נמצא בזולת, ולא בתוך עצמו. כך הוא לעולם לא יהיה בדיכאון, כי הוא לא משייך לעצמו דבר, לא פעולה ולא תוצאה.

הדרך לעשות זאת היא באמצעות סדנה. האדם מגיע לקבוצה, שבה כולם חשים כמוהו. כך שבהדרגה הוא מתחיל להרגיש עד כמה זה נעים וטוב, איך הוא כל הזמן מתרחק מעצמו ונקשר יותר ויותר לאחרים. זה נעשה בשלבים, ואז המשתתפים מרחיבים יותר ויותר את המעגל, ומתחילים לראות שזה העתיד הטוב של האנושות וכך מתקדמים. בהדרגה, מעבירים את האדם לנכונות להתקשר עם האחרים, לראות בכך הצלה, לראות בכך דברים גדולים, גבוהים.

האדם שוכח את הבעיות הקטנות שלו, ומוצא עולם ומלואו מחוץ לו. עד כדי כך שהוא מוכן להסתפק רק במה שעליו לתת לגוף בצורה הכרחית. אבל ה"אני", חי כבר עם האחרים, בהתקשרות, בקשר, בתוכם, והכול באמצעות פעולות נעימות. בהדרגה האדם מרגיש שהוא שולט בכל התהליך הזה, ועושה את המעבר בעצמו. הוא יוצא מהרצונות המקולקלים שלו, הריקניים, שמביאים לו רק חוסר אונים, דיכאון ורצון לברוח מהכול.

האדם מפסיק לראות את העולם שבתוכו

הפתרון הוא שהאדם ייכנס לסביבה שתמשוך אותו להיות בנתינה. כי כל תופעת הדיכאון מורגשת רק מפני שאדם נמצא בקבלה, וכל הזמן רוצה להרגיש בתוכו מילוי. אולם בני האדם כבר אינם מסוגלים לספק לעצמם מילוי, ולכן הם חיים בחוסר אונים, בדיכאון במקום בשמחה.

ברגע שאדם מתחיל לחיות בהשפעת סביבה אחרת, המלמדת אותו כיצד לצאת מגבולות עצמו, כיצד להיות בהידברות, בהתקשרות שמצליחה לנתק אותו מעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו בצורה אחרת, מחוץ לעצמו. וכך, בהדרגה, הוא מפסיק לראות את העולם שבתוכו, ומתחיל לראות את העולם שמחוץ לו. האדם חי בהשפעה חדשה, בתוך סביבה שנותנת לו דוגמה אחרת, לפיה הוא יכול לבדוק את עצמו, לראות את עצמו מחובר ומשתתף עם אחרים, לבדוק עד כמה הוא מרגיש שם את החיים, את השינויים. זהו הפתרון הכולל לכולם, טיפול השורש בבעיה, טיפול ברמת הרצונות והמחשבות. כתוצאה מכך כל התופעות השליליות ייעלמו.

גם כיום האדם נמצא כל הזמן בהשפעת הסביבה, אבל כשהוא נמצא בדיכאון הוא כמו מת, לא ניתן להזיז אותו. לכן כדי להביא את האדם לשינוי, יש לארגן עימו מפגש, באותן נקודות מפגש עם העולם שעדיין נשארו בו, למשל, במקום עבודתו, או דרך ערוצי הטלוויזיה והאינטרנט שבהם הוא צופה ומתקשר דרכם עם אחרים, ולהסתפק בזה עד שיתחיל להשתתף בסדנה בצורה רגשית ומעשית יותר.

יש להגיע לסלון של האדם, כשהוא יושב על הכורסה או שוכב מול הטלוויזיה, זה ישתלם לו, כי זוהי תכנית ריפוי שתאפשר לו חיים טובים. יש להכין נקודות מפגש, ומערכות שיעוררו אותו להיכנס לדיון, לקשר שאינו מחייב אותו. הוא כביכול צופה בו מבחוץ, כאילו שאינו משתתף. בהמשך יתכן שהוא ייצא מביתו, ויגיע לסדנה עם חברים במקום עבודתו או במקום קרוב לביתו. בסופו של דבר המטרה היא להביא את האדם לסדנאות, לדיונים, להידברות, כדי שבהן יקבל את השפעת הסביבה הנכונה על עצמו.

יש לאפשר לכלל האנושות להרגיש אווירה כזאת, ולהבין שעל כולנו לעלות לדרגה אחרת של טיפול בעצמנו, להידברות. כאן צריכה להיות עבודה משולבת עם מומחים, עם כלי התקשורת. יש ליצור סרטים, שירים, כל מה שרק אפשר כדי לתת לאדם את הדחיפה הראשונה, את המשיכה הראשונה למפגשים כאלה, שבהם הוא יימצא תחת השפעת סביבה חדשה.

לשחק מצבים פנימיים שונים

אפשר לקיים מפגשים במקומות העבודה. כפי שמגיעים יועצים ארגוניים לקיים סדנאות שמטרתן להעלות את התפוקה של העובדים, כך גם ניתן להגיע כיועצים ולהסביר את מטרת הסדנאות הללו. להסביר לעובדים שהיחסים המקולקלים ביניהם ומצב הרוח הירוד פוגמים גם בעבודה שלהם, גם המוצרים שהם רוצים לפתח נפגמים, ולכן הכרחי לשפר את היחסים באמצעות טיפול קבוצתי.

הלמידה תתבצע באמצעות משחקי תפקידים של מצבים מהחיים. נניח שאומרים לגבר בן שבעים לשחק בחורה בת עשרים או ילדה בת חמש-עשרה. אלו הם שני קצוות, הוא משחק מצב שהוא לגמרי רחוק ממנו, בין אם הוא רוצה ובין אם לא. הוא נמצא כעת במצב מסוים, ועליו לעבור למצב אחר לגמרי. הוא נמצא בדיכאון, לא איכפת לו מכלום, הוא רוצה שיניחו לו, הוא לא מרוכז, אבל אין לו ברירה.

לאחר מכן, נותנים למשתתף פעולות שהוא חייב לבצע, שמייצרות עבורו רצונות ומחשבות. לא חלה עליו חובה להיפתח ולגלות את רגשותיו, אבל על ידי פעולות חיצוניות, כמו הוראה לחייך, נוצרים אצלו רצונות. הוא מחייך כי ביקשו ממנו לחייך. הוא לא רוצה לצחוק, אבל הוא צוחק, כי אומרים לו לצחוק, לדבר או לעשות פרצופים. המדריך אומר והוא המבצע. פתאום הוא מתחיל להרגיש שעם כל הבעות הפנים, הדיבורים השונים, משהו מתחיל להשתנות בו. הוא עושה מאמצים הגורמים לו לשכוח את המצב הפנימי שלו. זה מתחיל לפעמים בניגוד לרצונו, אבל אם אדם כופה על עצמו מצב חיצוני, הוא משנה את המצב הפנימי שלו. התרגילים האלה לא נעשים מתוך קלות ראש, אלה הן פעולות חיצוניות הדורשות מהאדם מאמץ פנימי.

האדם מחייב את מצבו הפנימי להשתנות

האדם משתתף בסדנה בלית ברירה. הוא משתף פעולה במעשה ובדיבור. הוא מתבקש למשל לספר לגברת היושבת לידו עד כמה היא יפה. הוא יאלץ לעשות זאת גם אם איננו מבין מהי המטרה ואינו רוצה להסתכל עליה. הוא יתבונן בה ויאמר לה שהיא יפה. עליו לומר זאת בהתפעלות, ויש להסביר לו שכך מתבצע למעשה טיפול.

בכך הוא מחייב את המצב הפנימי שלו להשתנות. אין אפשרות להגיע לרצונות ולמחשבות של האדם, אלא דרך פעולות חיצוניות המחייבות אותו לבצע. הפעולות החיצוניות האלה קשורות למצבים הפנימיים.

כדי לבצע את הפעולות על האדם לצאת מעצמו, לדמיין, ולומר כמה מילים. הרצון שלו, המחשבה שלו, אנוסים להשתתף. הוא חייב לחשוב איך לבנות משפט, איך לומר אותו, איך להתגבר על הקשיים שלו. עליו להקשיב למחמאות של אחרים ולהוסיף להן מילים משלו. כך הוא יתחיל להתכלל עם הרצון של הזולת, ובצורה כזאת ייצא מעצמו בפעולות פשוטות ביותר.

אפשר לעשות זאת גם באופן לא מילולי, על ידי כך שהמשתתפים מוסרים דבר זה לזה או שהם מציירים משהו. אחד מתחיל לצייר קו, האחר צריך לחשוב למה הוא התכוון ומצייר קו נוסף, השלישי ממשיך אותם ומכוון לתוצאה שונה. אפשר להשתמש במוזיקה או במשחקי ילדים. המשתתפים מתחילים לשחק יחד, זו פעולה של התכללות המחשבות. האדם מתחיל להתקשר עם אחרים, ומתחיל להרגיש שיש משהו מחוץ לו, עוד רצון, עוד מחשבה, והוא חייב לקלוט אותם, להשיג אותם, להתקשר אליהם.

בוחרים בפעולות בסיסיות, פשוטות, חדות, כי יש להתחשב בכך שהאדם סגור ועצור, ונותנים לו לבצע רק פעולה אחת בכל פעם. איש מהמשתתפים אינו רוצה לשחק, אבל מחייבים אותם. הם מתחילים לשחק, לא רוצים, שונאים ויתכן שהם מרגישים מושפלים, אבל הם חייבים לשחק, להפעיל רגשות, לדבר ברגש. ומי שהתחיל לשחק, אחרי זמן קצר, כבר לא נמצא בדיכאון, הוא כבר לא מרגיש את עצמו, כי הוא מחויב לבצע פעולות לפי הרצון של האחר, לפי המחשבה של האחר. כך על ידי סדרה של הנחיות כל משתתף מתקשר למשתתפים אחרים, לכולם.

האדם מתחיל לבדוק את החיים שלו בצורה חדשה

ההשתתפות בסדנה מחייבת את האדם לצאת מגבולות עצמו, לצאת מהמצב הפנימי שלו ולהשתמש בדמיון. הוא לומד שאפשר לחיות בדמיון הזה, ולא לחוות את הדיכאון. מה שהשתנה זה רק היחס שלו. דבר לא משתנה, מלבד היחס של האדם. הוא יכול ללכת ברחוב, ליהנות מהשמש, לחייך לאנשים במקום לכעוס עליהם ולחוש מתוסכל. הוא מרגיש נינוח יותר וטוב. פתאום הוא רואה שהגברת מהסדנה באמת יפה, הוא חושב שאולי כדאי לצאת איתה לבית קפה.

לאדם מתחיל להיות יחס אחר לחיים, והוא מתחיל להרגיש שיש לו כוח. הוא מפתח לעצמו חיים אחרים, ומתחיל לבדוק את החיים שלו בצורה אחרת. הוא משתמש בתרגילים שלמד, כמו להקשיב למוסיקה קצבית בבית, ולפי הקצב לנוע. הוא לומד איך לעשות טוב.

אבל זאת רק ההתחלה. המטרה להביא את האדם להתקשר לחברה גלובלית ומקושרת, אינטגרלית ואחידה, שבה יש לו חיי חברה. ואם כולם יחיו כך את חיי החברה, אז כולם ירגישו שהם בשיא הכוח והבריאות, ולא מסוגרים ובדיכאון. אנחנו מתארים את העתיד הטוב, והוא יבוא.

נקודת הדיכאון היא נקודת ההיפוך

האמת היא שהדיכאון לא מושך אותנו למטה, אלא דוחף אותנו לרמה אחרת של החיים, לחיים בדרגת המדבר. הוא לא מאפשר לנו להישאר בדרגת החי. לכן, על אף שדיכאון נחווה כמחלה, הוא למעשה תמריץ או זרז לכך שנעלה, שנברח ממנו לדרגה גבוהה יותר. בלי הדיכאון, בלי הרגשת הרע, בלי הרגשת החיסרון וחוסר האונים במצב הנוכחי, לא היינו מתקדמים. חוסר הסיפוק דוחף אותנו קדימה, מונע מאיתנו לשקוע במקומות שאינם מספיק טובים עבורנו.

על האדם להגיע למצב שבו הוא יהיה מסוגל לעשות בירור, ולקבל כלים כדי לעשות בירור כלפי מטרה גבוהה, שאותה הוא לא רואה במצב של דיכאון. מראים לו שיש חיים חוץ גופיים, חיים שבהם הוא ירגיש את עצמו בצורה אחרת. דרגת המדבר היא המודעות שלנו, אלה הרצונות והמחשבות. ודווקא ברצונות ובמחשבות האדם מרגיש ריקנות. הוא מרגיש שיש בו מקום ריק כדי למלא אותו. אי אפשר למלא את הרצונות בלי לעלות לדרגה גבוהה יותר, כי אלה רצונות ומחשבות השייכים כבר לדרגת המדבר, לדרגה עליונה יותר. דרגת המדבר משמעותה שהאדם קשור לכולם. לכן אם נעלה את האדם, ונראה לו את האופקים החדשים, הוא ייהנה מהחיים.

האנושות מתפתחת כל הזמן וכל תקופה מגיעה לידי מיצוי. כפי שהאדם בעבר חשב שהמעבר לתקופת העבדות הוא מעבר לתקופה מתקדמת, מודרנית, כך הוא גם הבין שעליו לפנות לדרך חדשה ולבטל את צורת החיים של אדונים ועבדים. גם כעת אנחנו נמצאים בתקופה, שבה העולם הקודם מיצה את עצמו, ועלינו לעבור לתקופה הבאה.

כעת מדובר בעלייה מיוחדת, איכותית מאד, כי כבר איננו צריכים לשפר את החיים בין הגופים שלנו כמו בכל הדרגות הקודמות. עד היום שינינו את היחסים בין הגופים שלנו בלבד. הגדרנו את מיקומו של כל פרט בחברה, את המעמדות בחברה. השינויים נעשו בחיים הפיזיים בלבד, כפי שהם קיימים גם אצל בעלי החיים.

כעת עלינו לעבור לתקופה אחרת, תקופה מיוחדת מאוד. העולם הפך להיות אינטגרלי, כולנו קשורים יחד, כולנו תלויים זה בזה. בעולם שלנו אנחנו נמשכים לשוויון, אולם שוויון יכול להתקיים רק אם נרגיש זה את זה. ואז כולנו נהיה שווים, עד כדי כך שכל אחד ירגיש את כולם. אנחנו החלוצים של המצב החדש.

עלינו להתחיל לבנות ארגונים קטנים, חוגים במקומות שונים כדי שנוכל לתרגל ולהרגיש לאן הטבע דוחף אותנו. עלינו לבדוק ביחסים כאלה בינינו, איך אנחנו יכולים להצליח יותר בעבודה שלנו, במפעל, במשפחה, בבתי ספר בחינוך ובכל מקום. אם נגלה שכך הטבע מחייב אותנו, יהיה כדאי לנו ללכת לקראת זה. אנחנו רואים מצד אחד את תופעת הדיכאון, ומצד שני את המשבר הכללי. אלה הם בסך הכול אותם כוחות המחייבים אותנו להגיע לעליית מדרגה.

האדם חי חיי חברה, גם אם אינו רוצה בכך. נדמה לו שהוא סגור עם הבעיות שלו, אבל אין זה כך, האנשים סביבו כל הזמן מקרינים לו את המחשבות והרצונות. אין לו בחיים דבר שהוא שלו. עליו ללמוד שהוא לא בחר בתכונות שלו, במשפחה, בחינוך שקיבל, הוא לא בחר דבר. עליו להבין שכך הוא מצטייר לפנינו, כשהוא כבר בנוי ומעוצב, אבל זה לא הוא, הוא רק חושב כך.

גם הדיכאון הוא סימן שיש לאדם איזו נקודה, שממנה הוא מסתכל על כל העולם ועל עצמו, ולא רואה בהם שום תועלת. דווקא בנקודה זו עליו לממש את עצמו באמת. הוא לא מרוצה מהעולם ולא מרוצה מעצמו. כלומר, על פני כל מה שהוא קיבל מבחוץ ושעיצב אותו במשך שנים, עכשיו הוא יכול לבנות את עצמו בצורה אחרת. נשאר לו רק דבר אחד, להתחיל לשנות את עצמו כך, שהוא יהיה תחת השפעת סביבה חדשה.

את הנקודה הדיכאונית הזאת עלינו להפוך לנקודה שממנה והלאה נוכל לבנות את העולם העתידי שלנו, את הדרגה הבאה. את הצורה שלנו הנקראת "המדבר", החדש. מצב הדיכאון הוא דווקא נקודת ההיפוך שבנו. אנחנו צריכים לבנות סביבה חדשה סביב נקודת הדיכאון, ולהביא לכך שהסביבה הזו תשפיע על הנקודה ותתחיל לפתח ממנה, כמו מטיפת זרע, את הדמות החדשה שלנו.

לראשונה בחייו האדם עושה משהו שהוא בוחר

היכולת של אדם להשתנות, לקבל את היסוד שחסר לו ולעבור לדרגת המדבר, תלויה בסביבה. האנשים הנמצאים איתנו הם הסביבה שלנו. התפקיד של האנשים כסביבה הוא לשמש מקורות השפעה חיוביים זה לזה, מקורות השפעה על הנקודה השחורה של האדם. אנשים בסביבה כזו מקרינים זה לזה הבחנות, תכונות שונות מדרגה עליונה יותר. ואז האדם מתחיל להתרשם מהם, לספוג אותם. גם אם כולם משחקים כמו בתיאטרון, כולם מרימים את כולם לדרגה הבאה. בחברה כזאת אנחנו יכולים לתכנן, לשנות ולשדרג אותה כפי שאנחנו רוצים, והיא תשנה כל אחד מאיתנו. אנחנו בונים כאן "מעלית" שתסייע לנו לעלות דרגה, והחברה תהיה כמכשיר לבצע את השינוי שאנחנו רוצים. היא תשפיע עלינו ותעצב אותנו החל מאותה נקודה.

כמו שבעבר כולנו היינו תינוקות ברמת חי, התפתחנו בעזרת ההורים וספגנו מהם כל הזמן, כעת כמבוגרים אנחנו מתכננים בעצמנו כיצד עלינו להתפתח, ממה אנחנו רוצים להיות כלולים. לראשונה בחיינו אנחנו עושים משהו שבחרנו, אנחנו משפיעים על עצמנו. אנחנו כביכול אותה טיפת זרע, אותה נקודת דיכאון, שכעת קובעת כיצד היא תתפתח על ידי הסביבה החדשה שאליה נכנסה. הסביבה הזאת הופכת להיות הרחם שבתוכה אנחנו מתפתחים במחשבות, ברצונות, בהשפעות.

זה לא מעשה פשוט, לצאת מדיכאון. הסדנה היא אמצעי להעלות את האדם לדרגה חדשה, והמטרה היא לא רק לטפל בתופעת הדיכאון אלא גם ללמוד לחיות עם אנשים. האדם אמנם לא רוצה להיות בחברת אנשים, הוא חולם על מקום בטבע ריק מאנשים, הוא חולם על ציפורים, ים, גלים. אבל גם שם, הוא יפסיק לשמוע את הקולות, כי כשהם קיימים כל הזמן ברקע, האוזן מתרגלת. הוא גם יודע שהוא לא יוכל לשרוד לבד בטבע, הוא לא יכול לברוח לחלום הזה, הוא חייב לחיות עם אנשים.

בסופו של דבר נצטרך לעבור לדרגה הבאה של הקיום, כי זו דרך ההתפתחות שלנו, אין ברירה. אין זה מקרי שהעולם נכנס למשבר כללי. גם בדרגה הבאה יהיו סביב האדם אנשים, אבל הוא יהיה איתם בקשר כל כך טוב, הדוק, עד שהוא ירגיש אותם כחלק ממנו ואיש לא יפריע לו.

עוד עשרה דברים שכדאי לדעת על תופעת הדכאון