כוחות הנפש

ספר קול – לחצו להאזנה:

 

עייפות פנימית

לחץ, דיכאון ותשישות הם תסמינים שאופייניים לחלק גדול מהאוכלוסייה. אנשים רבים חווים אותם ברמה זו או אחרת והם מתבטאים בחוסר תפקוד, חוסר אונים, חוסר מוטיבציה. ההרגשה של האדם היא שאין לו בשביל מה לקום בבוקר, אין סיבה לזוז או לעשות משהו. מדובר בתופעה ויראלית שעוברת מאחד לאחר, ממקום למקום, מיבשת ליבשת, כי כולנו קשורים זה לזה.

העייפות הפנימית נמצאת בכולם, זו תופעה עולמית, אולם איש אינו מרגיש הקלה מכך שהתופעות הללו הן נחלת הכלל. למרות הקושי, אנשים פונים לטיפול רפואי. הם גם נוקטים בדרכים שונות כדי להקל על התחושות: פונים להומור, צופים בקומדיות, שותים משקאות אנרגיה או צורכים סמים מרגיעים, שגורמים באופן זמני להרגשה טובה יותר, שמנתקת אותם מהחיים. כלומר, בני האדם מחפשים תחליפים שיפצו על חוסר הרצון, או ליתר דיוק על השינוי באיכות הרצון.

מהיכן זה התחיל?

בתחילת המאה הקודמת, החלו להתפתח חידושים בטכנולוגיה, בחברה, אשר הביאו לתחרותיות. אנשים החלו להרוויח בהתאם לרמת ההשקעה שלהם בעבודה, הם שגשגו, וערכם עלה בעיני האחרים ובעיני עצמם. לאנשים היה רצון להתאמץ ולהצליח.

גם בימינו קיימות אותן אפשרויות והזדמנויות לפעול, אולם כיום אין לאדם את אותו הדחף והמוטיבציה, הרצון באדם השתנה. אנשים רבים כבר אינם רוצים להצליח בחיים, ולהשקיע את עצמם באופן מלא בדבר כלשהו. הם מחשבים את הכדאיות של כל פעולה, אינם מוצאים טעם ורווח במאמץ, וכך נשארים ללא תנועה. מחוסר ברירה הם קמים, הולכים ומבצעים פעולות הכרחיות כדי להתקיים.

בעבר אדם קם בשמחה, הלך לעבודה, הוא אמנם הרוויח סכום זעום לשעה, אבל היה יכול להרשות לעצמו לבלות מדי שבוע. היום הבילוי החברתי אינו מושך אותו במידה שירצה להתאמץ עבורו. הבעיה היא בעיה פנימית באדם.

האדם סוגר את עצמו בתוך בועה

הרצון של האדם אינו עוד רצון פרטי בלבד, אלא רצון שבו אנחנו קשורים יחד יותר מבעבר. בעבר האדם עבד בתחום העיסוק שלו כאיכר או כפועל, וזה כל מה שהכיר. היום כולנו תלויים זה בזה, ודרך כלי התקשורת ומערכות הקשר הפנימי בינינו, אנחנו מעבירים רוח של עייפות זה לזה, המתפשטת בכל העולם. בנוסף קיימות בעיות כלליות כמו קרינה גבוהה של השמש, זיהום אוויר, לחצים שונים שמשפיעים על האדם. האדם רחוק מהאדמה, הוא נמצא בתא קטן בתוך העיר הגדולה, ומתקיים בתנאים מלאכותיים, ולמעשה אין לו דבר מלבד הספה, הטלוויזיה והמחשב שלו. האדם מתבודד.

מצד אחד אנחנו קשורים זה לזה, ומצד אחר בנינו עולם שבו אנחנו יכולים להסתתר ולהסתיר את עצמנו מהאחרים. אין לנו קשר טבעי עם בני אדם, יש לנו קשר עם דמויות שונות שאנחנו רואים על המסכים, דמויות שאיתן אנחנו מתקשרים דרך הטלפון או המחשב. האדם סוגר את עצמו בבועה וירטואלית, ודרכה הוא מתקשר עם האחרים, עם הילדים, עם בת-הזוג, עם ההורים. רק כאשר הוא באמת זקוק לקשר הדדי, מחוסר ברירה הוא מתקשר ואומר כמה מילים, אולם האדם חי יותר ויותר בתוך עצמו.

זאת אשליה שהאדם אינו תלוי באחרים, משום שהוא קשור לכולם. דרך הקשר הזה, דרך המסכים ודרך הרשת הפנימית שקושרת את כולם יחד, הוא מקבל השפעות לא טובות. בעולם שלנו, שמתגלה כעולם אינטגרלי, הפער בין הצורך הגובר להתקשר בצורה נכונה בין כולם, לבין חוסר הקשר שנוצר בינינו, הוא שמייצר את התופעה הזאת של חוסר כוחות נפש ועייפות. "על כל פשעים תכסה אהבה", על כל התופעות הללו, רק האהבה יכולה לכסות, רק הקשר החם.

מגע הוא דבר דוחה בעיני האדם המודרני. כל אחד יושב לבדו במכונית, סגור בדירה שלו עם שולחן ומחשב משלו. בני האדם אינם מודעים לכך שהם בנו לעצמם בועות פרטיות, וששמירת הפרט הפכה להיות הדאגה הכללית הגדולה ביותר שלהם. האדם רוצה לחיות בבועה שהוא בנה לעצמו ולקבל לתוכה בלחיצת כפתור את כל מה שהוא זקוק לו, בלי לראות בני אדם סביבו. הבועה שבתוכה שואף האדם להסתגר, שומרת על האגו שלו. הוא פוחד שיפלשו לפרטיות שלו. הוא אינו פוחד שיפגעו בו פיזית, אלא הוא אינו רוצה לתת לבני אדם אחרים להיכנס לתחום שלו, הוא מרגיש שזו השגת גבול. אך העולם אינו מאפשר לו לחיות כך, הוא מפריע לו. ההפרעות מהעולם גורמות לאדם להרגיש שחסר לו משהו, ואז מופיע אצלו דיכאון.

כך התפתח האגו שלנו במשך האבולוציה. פתאום התחלנו להרגיש שתי תופעות מנוגדות, הפוכות, מצד אחד אנחנו קשורים זה לזה, ומצד שני כל אחד נמצא בבועה. כך נוצרו הרבה מאוד בועות בודדות, אך כולנו קשורים ומקושרים זה לזה ולא יכולים לנתק את הקשר.

כל מה שחסר לאדם היום זו תחושת קשר לאחרים, וקשה לו להגיע למצב כזה. האגו שלו מושך אותו פנימה להיות לבד, להיות מוגן מאחורי המסך, מאחורי דלתות הפלדה. לכן יש לעזור לאדם להגיע למצב הפוך, לצאת, להיות יותר עם האחרים. זו בעיה גדולה מאוד, אך הסדנה היא דוגמה יפה להצלחה עם אנשים מסוג זה.

יוצאים מהבועה

מומלץ לצאת עם האנשים בסדנה לנופש, לחופשה למשך כמה שבועות. במסגרת החופשה כדאי לשחק איתם משחקים שונים, להכניס אותם לכל מיני הרפתקאות בליווי מומחים, שיסייעו להם להשתחרר מהבעיות שמלוות אותם. באמצעות פיתוח קשר יפה בין חברי הקבוצה, תמיכה, אהבה והרבה משחקים, אפשר לכוון אותם לריפוי מחלותיהם הפנימיות.

כדאי ליזום הפעלות דרך הטלוויזיה והמחשב, גם לאנשים שיושבים בבית, כך שכולם יוכלו להשתתף בהן. יש לאפשר להם להשתמש בדמיון, ליהנות מחוויית ההשתתפות, לדבר בצורה קלילה ומצחיקה, להיות בחיבור עם כולם. מומלץ גם להזמין אותם להפעלות בערבים ובימי חופש.

ושוב, "על כל פשעים תכסה אהבה", האהבה היא בעצם התרופה היחידה. באמצעותה ניתן לרפא לא רק את התופעות הפסיכוסומטיות שמהן סובלים בני האדם, אלא להבריא את החברה כולה. בני אדם שמתחילים להיות קשורים יחד באופן נכון יותר, הם אלה שישנו את החברה, שישנו את המדינה, שישנו את העולם כולו. דרך הפעולה הזאת, שהיא לכאורה נראית לא רצינית, נוצרת דלת כניסה ומפתח לשינוי העולם כולו.

כוח הנתינה

הייאוש הוא תופעה עולמית, מחלת המאה ה-.21 אם בעבר היינו יכולים באמצעות טיפול תרופתי, באמצעות סמים או טיולים, להרגיע במידה מסוימת את התופעה, היום זה כבר בלתי אפשרי, אין לנו אפשרויות כספיות וגם התרופות כבר אינן עוזרות. ככל שמעלים את המינונים של התרופות, הן פחות יעילות לחולים.

כדי לברוח מהרגשת הדיכאון, האדם יוצא לרחוב ומסתובב, מתחבר לאנשים, הולך למשחק כדורגל, עושה דברים שונים שמבלבלים אותו. יש אנשים שאינם יודעים לאן ללכת כדי לברוח מהדיכאון שהם מרגישים. האדם מתחיל להבין שהוא סוגר את עצמו, ושקיימת אפשרות אחרת לגמרי – לפרוץ החוצה. הוא מתחיל להבין שהדיכאון שהוא מרגיש, בשילוב העובדה שהוא לבד, מזיקים לו יותר. ההבנה הזו מסייעת לו להפחית מעט את הדיכאון, והוא מרשה לאחרים להיות בחברתו. בעקבות זאת, האדם מתחיל להרגיש שהבעיה אינה טמונה בכמות הזמן שהוא מבלה עם האחרים, אלא באופי הקשר בין כולם, בכך שאחד לא משתף פעולה עם האחר, לא מעביר לאחר רוח חיים.

הבעיה היא שהאדם משתמש רק בכוח אחד שבטבע, בכוח הקבלה. הוא רוצה רק לנצל, לקבל כמה שנוח לו, כמה שטוב לו, הוא מרגיש שכולם חייבים לו. הוא אומנם מוכן לשלם עבור מה שהוא מקבל, אין לו ברירה, כי כך זה נהוג בעולם, אך לא יותר מזה. מה שחסר לאדם הוא הכוח השני, כוח הנתינה, שממנו אפשר ליהנות ללא גבול, והוא זה שמאזן אותנו עם העולם.

לפי הטבע, אם האדם אינו משתמש בכוח הנתינה, התוצאה היא שהוא סותם את עצמו. הוא מקבל ולא משחרר, לא נותן. הגוף שלנו למשל, לא יכול לעבוד כך, כל המערכות שבו עובדות בצורה מאוזנת: לקבל ולתת, לכווץ ולשחרר. מערכות כמו מערכת הנשימה, מערכת הלב, הכול עובד בצורת פלוס ומינוס, פעם כך ופעם כך. הגוף נמצא כל הזמן באיזון, בעבודה הרמונית עם שני כוחות מנוגדים.

כשאדם משתמש בחיים הפנימיים והנפשיים שלו רק בכוח אחד, בכך הוא סותם וסוגר את עצמו. כשהוא מקבל, הוא מרגיש שהכול בסדר. אולם אם הוא לא משחרר, לא נותן, הוא נסתם, הוא נסגר. אין הכוונה "לתת לעולם", אלה מילים גבוהות. על האדם לתת לטובת עצמו, בצורה אגואיסטית, אולם הוא חייב להרגיש שהוא נמצא בהרמוניה עם האחרים, שהוא מקבל ונותן. עליו לראות גם בנתינה את הקבלה, שהיא לטובתו, למילוי הצורך שלו.

לדוגמה יש נשים שילדיהן התבגרו ועזבו את הבית. יש להן בית ולכאורה לא חסר להן דבר, אולם הן מרגישות שעמום ודיכאון. כשנולד להן הנכד הראשון, הן מתחילות לחיות מחדש. הן כבר לא מרגישות עייפות, ומודות על כך שהנכד קיים. יש מה לתת, יש למי לתת, יש חיים, יש בשביל מה לחיות, אין דיכאון.

בנשים קיימת אהבה טבעית שפועלת ודוחפת את האישה לנתינה. יש לפתח אהבה כזו באנושות כולה באופן שהאדם יקבל זאת כחלק מתהליך הריפוי. בתמיכה כללית וסביבתית, יהיה לו קל ונעים לעשות זאת. עלינו לבנות מערכת כללית שתתבסס על השפעת הסביבה, שנרגיש עד כמה היא מביאה לנו רוח חיים. בינתיים אנחנו רק מקבלים וסותמים את עצמנו, וכלל לא מרגישים שקיבלנו דבר.

להציג לעולם גישה חדשה

לפני כחצי מאה, כשהעולם היה פחות אינטגרלי מאשר היום, לאנשים היה קל יותר, כי הם עבדו בחיבור עם אחרים, עבדו בקשר ובהדדיות עם מערכות שונות ועם אנשים שונים. אנשים היו קרובים זה לזה, לא היו גדרות בין הבתים, חומות בין אחד לאחר, ולא נעלו את הדלתות. הם היו פתוחים יותר. היום לכל אחד יש מנעול משוכלל.

במערכת האינטגרלית בני האדם נעשים קשורים זה לזה יותר ויותר. גם בעבר הם היו קשורים, אך החיים היו פשוטים, המערכת לא הייתה כל כך אינטגרלית, והם לא היו תלויים זה בזה בקשר הדדי. היום קיימת תלות בין בני אדם, בין חברות, בין תרבויות, בין מדינות, בין כולם. התלות ההדדית בשילוב הנטייה הגוברת להתבדלות, גורמות לכך שאנחנו נמצאים במתח בין שני הכוחות הללו, בין הקשר והניתוק, עד כדי כך שחנקנו את עצמנו. את החנק הזה עלינו להרפות, לשחרר את הפקק הזה.

אין באדם את הגישה הטבעית כבעבר, לכן יש לשחרר את האדם מהמצב בו הוא נמצא, ללמד אותו, לתת לו כלים, ובאמצעות תרגילים ופעולות מכוונות, לעודד התקשרות, הזדהות. יש להעביר זאת לכל העולם, להציג לעולם את הגישה החדשה שדורשת הפעלה רבה.

לכן סדנה היא שיטה מועילה, שבה המשתתפים מפתחים קשר ביניהם. מפעילים אותם כך שיתחילו לדבר ביניהם, יפתחו את לבם. הם לא בהכרח חייבים לשתף את האחרים בדברים אינטימיים ואישיים, אלא עליהם להגיע למצב בו ירגישו שיש להם עם מי לדבר.

אדם שמשרת את הכלל מקבל הרבה כוח

על המשתתפים בסדנה להבין שבכך שהם נפתחים לאחרים, הם עדיין לא פותרים את הבעיה. במידה שבה הם גורמים טוב לעצמם בקבוצה, עליהם להעביר זאת הלאה, לאחרים מחוץ לסדנה, משום שכולנו קשורים זה לזה. עליהם להבין את הדחף הזה ולהרגיש איך הם פועלים, איך הם פותחים את עצמם, ולהגיע עד למימד שבו יחבקו את כל העולם.

אדם יכול להחזיר לעצמו כוחות נפש, לקבל אותם מתוך כך שהוא יוצא מתוך הבועה שלו ונותן לאחרים שהם זרים לו לחלוטין. כשאם נותנת לילדיה, הנתינה היא בתוך הבועה שלה. הילדים, ההורים והבעל הם לא הזולת, הם שלה ולכן היא מקבלת. על האדם להתקשר לאנשים זרים, לצאת מעצמו, לדאוג ולהעניק לזולת ממש. הדאגה לזולת תביא לאדם את הכוחות שאבדו לו ועוד יותר מכך.

ברגע שהאדם מתחיל להזרים לזולת כוחות, מעשים שונים, חיבורים, הפעלות, הוא מתחיל להרגיש שהנתינה חוזרת אליו. גם אדם שיוצא לשירות הכלל במסגרת התנדבות כלשהי, מתחיל לקבל הרבה כוח. נוצרת בו הערכה עצמית, הוא חש כבוד עצמי, הוא מכניס את עצמו לתוך אנרגיה חיובית. הוא כל הזמן מקבל ונותן, הוא אינו סותם את עצמו, קיים בו מחזור פנימי.

בני אדם הם כמו תאים במערכת הכללית, הם חייבים להעביר חומר דרכם הלאה, להוציא מעצמם. בימינו, איננו עושים זאת, אנשים רבים יושבים בבית, מקבלים תמיכה מהמדינה, ולא עושים דבר. אדם כזה לא נותן, אלא רק מקבל. האדם שיושב מיואש בחדר שלו, ליד המחשב שלו, זה משום שהוא חסם את המקום שדרכו הוא מוציא החוצה. הנתינה מרפאה, כל מה שהיה סתום נפתח כעת ויוצר מחזוריות. כתוצאה מכך האדם מבריא נפשית ופיזית.

עלינו להיות באיזון בכל המערכות. המערכות האלה, השייכות לדרגת האדם שבנו, הן המערכות החשובות ביותר. הן מקרינות את האיזון או חוסר האיזון על כל המערכות שתחתיהן.

הפעולות משפיעות על המחשבות

עד לפני כמה עשרות שנים, לפני שהעולם נסגר ברשת האינטגרלית, לא הורגש הקיפאון בין בני האדם, קיפאון שמצריך קיום של קשר נכון במערכת האינטגרלית. אמנם היה קפיטליזם, תחרותיות, ו"איש הישר בעיניו יעשה". אולם מרגע שהעולם הפך למעגל סגור, חוסר הקשר עורר והגביר בבת אחת את המחלות השונות, את ההתפרצויות הגוברות של מחלת הסרטן, של הדיכאון, הגירושין, וכן את האלימות והטרור.

האדם הוא מערכת אינטגרלית פנימית, שבה הכול משפיע על הכול, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כל המערכות קשורות זו לזו. אם אדם חש כאב, אין לראש יכולת לחשוב, האדם אינו יכול להתנתק מהכאב. אם הוא סובל מבעיה כלשהי, היא מגבילה אותו. הכול משפיע עליו.

כאשר אדם מתאמץ לשפר את מצבו ואינו מצליח, זה מפני שחסרה לו תמיכה מבחוץ. עליו לצאת לפעילויות. הפעילויות משפיעות על המחשבות והמחשבות משפיעות על מצבו הגופני. מחשבה היא הרמה הגבוהה ביותר שיש לנו בגוף, מפני שהיא שייכת למחשב שמפעיל את כל הגוף. אם אנחנו מכוונים אותו נכון, בזרימה נכונה ונוחה, אז כל תתי-המערכות יעבדו בצורה תקינה. לא מדובר בפעילות ספורטיבית, אלא בפעולות חברתיות של חיבור, כמו טיולים או בילויים קבוצתיים. הפעולות החברתיות ישפיעו על המחשבות, ומחשבות חיוביות יפעלו להבראת הגוף במערכות הנמוכות יותר.

יש אנשים עם חוסן נפשי, אולם השאלה היא כמה כוח נפשי הם משקיעים בכך, כמה מתח פנימי נוצר כדי שיהיו לכאורה בחוסן, בביטחון. לרוב זה מאפיין אנשים פשוטים יותר, עם חיים פנימיים מאוד צרים, או אנשים המופיעים לפני קהל. מוזיקאים לדוגמה, כמעט ואינם נמצאים בייאוש, הם מקבלים את הכוח מהקהל, ומעניקים חזרה בזמן שהם מופיעים. כך גם מורים או מרצים. במקצועות שבהם האדם הופך למשפיע, המקצוע שומר עליו, מחייב אותו, ומאפשר לו להוציא אנרגיה של נתינה, הלב חם יותר, היחס חם יותר, הפעולה שהוא עושה, מושכת אותו להשתתפות חיצונית.

החיים של רוב בני האדם נעים סביב דברים שקשורים אליהם ישירות – החפצים שלהם, המכונית, הדירה, המחשב, הסלולרי "הכול שלי". כלומר אדם שחי בבועה שלו, הוא מסכן, הוא נמצא בבעיות שונות. לכן, אם היו בודקים את האדם לפי המקצוע שלו, היו רואים שאנשים שעובדים עם קהל, אמורים להרגיש הרבה יותר בריאים, במצב רוחם ובמצבם הגופני.

כדי לחשוב טוב על האחרים, אנחנו צריכים לבצע תרגילים

ילד חולם לפעמים שהוא לבד בעולם, אין איש מלבדו. הוא חולם שהוא הולך לבד ברחובות, רואה מכוניות, אופניים, חנויות צעצועים, נכנס לכל החנויות והכול שלו. כך אנחנו חושבים בצורה טבעית, כולנו בנויים כך, זה האגו האמיתי שלנו. אנחנו לא רוצים אנשים בעולם, אלא שהכול יהיה שלנו – 'אני אמלוך'.

כדי להמחיש את הסכנות של חשיבה מהסוג הזה, אפשר לעשות תרגיל לדוגמה עם קבוצת משתתפי הסדנה. נניח שיש תשעה סימפטומים שאדם סובל מהם, תשע תופעות שליליות שמציקות לו, ויש תשעה אנשים מלבדו. האדם מחלק ביניהם את התופעות. האדם מתקשר בצורה אגואיסטית ומשליך על האחרים את הבעיות שלו, מנסה להתחלק בהן בתקווה להיפטר מהן, בלי שיהיה איכפת לו איך הבעיות שלו ישפיעו על כל אחד מהמשתתפים. הוא חייב להוציא את הבעיות בכל הכוח לא משום שהוא שונא מישהו, אלא משום שהוא שונא את הבעיות שלו. הוא מסתכל על כל אחד בתורו ואומר בקול רם: "אני מעביר אלייך את כאבי הגב שלי, ואליך אני מעביר את בעיות ההשמנה שלי", וכך הלאה, הוא מעביר אליהם את הצרות שלו, את כל הרע. כך עושה כל אחד מהמשתתפים, מחלק את הסימפטומים שלו בין האחרים. אין חשיבות למי מעבירים איזו בעיה. יוצא מכך שמספר הסימפטומים של כל אחד יגדל והמחלות יחמירו.

באופן כזה אנחנו קשורים זה לזה. למעשה, ביחס הטבעי שלנו לסביבה, בתת-ההכרה, כך אנחנו מתייחסים זה לזה, ובכך אנחנו מגבירים את הצרות שלנו בחיים. זוהי הצורה האגואיסטית הפתוחה, הטבעית. אם אנחנו קשורים זה לזה, אז מה שכולנו יחד מרגישים, כל אחד מאיתנו מרגיש. אנחנו מעבירים בצורה ויראלית את כל הבעיות והמחלות זה לזה, הם מתגלגלים כל הזמן סביב כדור הארץ, והם באים ושוטפים אותנו.

באופן טבעי אנחנו מתייחסים זה לזה בצורה שלילית. כל עוד לא נבין שמחשבות רעות זה על זה חוזרות אלינו בצורה שהורסת אותנו מפני שכולם נמצאים באותה רשת קשר, לא נבין שעלינו בכוח להתייחס זה לזה בצורה יפה. כדי לחשוב טוב על האחרים, כדי להשפיע טוב, אנחנו זקוקים לתרגילים. נוכל ללמוד זאת רק בעזרה הדדית זה לזה, "איש את רעהו יעזורו", כך נוכל להשפיע טוב זה לזה. עלינו להרכיב מערכת טובה בנוסף למערכת הרעה, אחרת נגרום לעצמנו נזק.